הורים לילדים-בסיכון משמעותיים ביותר בתהליך הטיפול בילדם הן במסגרת הקהילה והן במסגרות החוץ ביתיות. עם זאת, אוכלוסיית ההורים לילדים-בסיכון זוכה להתייחסות מחקרית מועטה שלרוב מכוונת למאפייניהם הפתולוגים. המחקר שיוצג, מנכיח את תפיסות ההורים לילדים-בסיכון בשיח המחקרי ומתמקד במשתנים מקדמים ומחסנים: תקווה ותפיסת הורות. מטרות המחקר (א) לזהות את רמת התקווה ותפיסת ההורות בקרב הורים לילדים-בסיכון; (ב) לבחון את הקשר בין תקווה ותפיסת הורות; (ג) להשוות בין הורים לילדים-בסיכון שילדיהם חיים בבית לבין הורים לילדים-בסיכון להם ילד במסגרת חוץ ביתית, במשתנים תקווה ותפיסת הורות. במחקר השתתפו 262 הורים לילדים-בסיכון: 124 הורים שילדיהם שוהים במסגרות חוץ ביתיות ו-138 הורים שילדיהם שוהים במסגרות בקהילה. הנתונים נאספו באמצעות שאלונים שמולאו על-ידי ההורים. לא נמצאו הבדלים בין שתי קבוצות המחקר במשתנים תקווה ותפיסת הורות, בקרב כל אוכלוסיית המחקר נמצאה רמת תקווה בטווח הבינוני-גבוה ותפיסת הורות בטווח הבינוני. רמת התקווה הכללית נמצאה גבוהה מרמת התקווה בתחום המשפחתי. כמו-כן, ההורים דיווחו שהם תופסים עצמם כבעלי חוש תקווה גבוה יותר לפתח דרכים להשגת מטרות מאשר כבעלי חוש תקווה להשיגן. בנוסף, נמצא קשר חיובי בין רמת התקווה לתפיסת ההורות, ונמצאו קשרים חיוביים בין זוגיות והכנסה לבין מידת התקווה. ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות שיש בעבודה על ממד התקווה כחלק מהתהליך הטיפולי עם הורים לילדים בסיכון. בנוסף ממצאי המחקר מצביעים על כך שבעבודה עם הורים לילדים-בסיכון יש לתת משקל ליחסים זוגיים. לבסוף, הממצאים מלמדים שמעבר לעובדה שהכנסה נמוכה פוגעת בהורה בהווה, היא עלולה לפגוע בתפיסתו לגבי יכולותיו לסייע לעצמו ולמשפחתו. ממצא זה מחזק את הטענה שעוני משפיע על חיי המשפחה מעבר למחסור במשאבים הכלכליים.
