רקע
המחאה החברתית של קיץ 2011 ,העלתה על סדר היום הציבורי את התדרדרות מנגנון הדיור הציבורי בישראל. בתקופה זו החלה מגמה של הקמת התארגנויות אקטיביסטיות, המורכבות מנשים הזקוקות לדיור ציבורי ומשתמשות בשירותי הרווחה. בחינת פעילותן מגלה כי לצד פעילות מחאתית, הן מפעילות רשת קהילתית נשית המספקת למחוסרות דיור סיוע `רווחתי` אלטרנטיבי לזה המוצע על ידי הממסד.
מטרות, שיטות
המחקר מבקש להבין את הגורמים שהביאו להקמת מערכת הרווחה האלטרנטיבית. המחקר בוחן את ההתארגנות הקהילתית, ומאיר את האופן בו הנשים תופסות את יחסיהן עם הרווחה, תוך התמקדות בממדי העוני והאימהות. המחקר נערך בגישה איכותנית- פנומנולוגית, ומבוסס על ראיונות עומק מובנים-למחצה עם 15 נשים הזקוקות לדיור ציבורי, לקוחות רווחה, הפעילות בהתארגנויות הקהילתיות בתחום הדיור הציבורי.
ממצאים
לנוכח אי-אמונן בגורמי הרווחה וחששן מהוצאת ילדיהן מחזקתן, נמנעות הנשים מפנייה לעובדות סוציאליות ומקימות מערכת רווחה אלטרנטיבית. זו מבוססת על רשת קהילתית שממלאה פונקציות של סיוע חומרי, מיצוי זכויות, ערעור על החלטות הממסד, ופיקוח חברתי. ההצגה תתמקד ביחסיהן של הנשים עם הרווחה וכיצד לחוויית העוני הנשי מימד סמוי המשקף בין היתר טיב אימהות. בנוסף, תוצג מערכת הרווחה האלטרנטיבית, וכיצד הפכו הנשים למספקות שירותי רווחה, העושות שימוש במשאבים פנים קהילתיים, תוך יצירת `אימהות-קהילתית`.
מסקנות והמלצות יישומיות
ממצאי המחקר מלמדים כי קטגורית האימהות מהווה חלק אינטגרלי מהחיים של נשים בעוני, מעצבת באופן מהותי את יחסיהן עם גורמי הרווחה ומגבשת תהליך המכונן קהילה ופעולה פוליטית. המחקר מאיר את העוצמה הטמונה בקהילות הקמות ללא גורם פרופסיונלי, ומעלה סימן שאלה באשר למקומן של המערכות השלטוניות, ביניהן עובדות סוציאליות, המופקדות על נושאי רווחה ודיור.
