רציונל
תיאורית התקווה מהווה מוקד תיאורטי עם השלכות טיפוליות בתחומי חיים רבים. ייחודה הוא בשילוב מימד העתיד בניבוי ההתנהגות והסתגלות בהווה, לעומת הגישה הקלאסית המתיחסת לתרומת ההתנסויות בעבר בניבוי ההסתגלות בהווה. בתיאורית התקווה מבחינים בין 1. תקווה מטרתית הממוקדת בהערכת המשאבים נפשיים להגדרת מטרות בעתיד והתמדה במאמצים להשגתן; ו – 2. תקווה נתיבית הממוקדת בזיהוי אסטרטגיות להשגת המטרות, ואיתור חסמים ודרכי התמודדות איתם.
שכול ואובדן גורמים לתחושת עצירה ברצף החיים של עבר-הווה-עתיד במשפחה. הבדידות מהווה גורם סיכון נוסף שמקבע את העצירה. לכן יש חשיבות לחקר התקווה, על מנת להבין תהליכים ולבחון דרכים לקידום המשך דינאמי של התפתחות והתמודדות.
מטרות: מטרת המחקר, שנערך במסגרת שיתוף שבין אגף משפחות הנצחה ומורשת מחוז רחובות לבין המרכז האקדמי פרס, לבחון את רמות התקווה של הורים במשפחות השכול ולזהות גורמי חוסן אישי, בין-אישי ומשפחתי.
שיטה: משתתפים 81 הורים שכולים המטופלים במחוז רחובות.
במחקר נבחנו הגורמים של חוסן אישי (תחושת הקוהרנטיות), משפחתי (לכידות וגמישות משפחתית), בין אישי (תחושת הבדידות), תפיסת התמיכה של העובדים הסוציאליים וסגנונות ההתמודדות בתרומתם לרמת התקווה והבדידות.
ממצאים: תוצאות רגרסיות הירארכיות הצביעו על שילוב של תרומת התקווה עם תרומת התמיכה של העו"ס בניבוי התמודדות. בבדיקת מיתון של הבדידות, נמצא כי למשתתפים עם רמת בדידות גבוהה, היכולת שלהם להתמודד תלויה במשמעות של העו"ס עבורם (תרשים).
ההבחנה בין קבוצות של משפחות בהתייחס לתמהיל סוגי התקווה שלהן וביחסי גומלין עם הבדידות מצביעה על המורכבות הדינאמית של התהליכים.
מסקנות: לחיזוק רמת התקווה, ולהתיחסות לשונות בתמהיל התקווה בתוכניות העצמה, עשויה להיות תרומה חשובה בתהליכי התמודדות עם שכול ואובדן במשפחות.
תרשים 1: בדידות כגורם ממתן בין משמעות העו"ס וההתמודדות
