רקע ומטרות: התרבות הישראלית שואבת משלושה עולמות תוכן המושתתים על אתוס העלומים: צבריות, צבאיות וערכים מערביים-קפיטליסטיים. כתוצאה מכך, הזקן הישראלי מייצג אנטי-אידיאל. להבניה זו של הזיקנה הישראלית השלכות מגוונות על זקנים ישראליים, בראשן האתגר לשמור על זהות מוערכת. אתגר זה נוקב במיוחד בקרב זקני תש"ח, שחיו לאור אתוס הנעורים הצברי-צבאי. מטרת עבודה זו לבחון האם, וכיצד, זיקני תש"ח יכולים לשמר ערך עצמי בהקשר תרבותי המגדיר אותם כ"לא-ראויים"?
שיטה: מתוארים שני מחקרים נרטיביים על גברים צברים זקנים: הראשון על קצינים בכירים והשני על גברים המוגבלים ב-ADL ומסתייעים בעובד זר. בשני המחקרים קוימו ראיונות דו-שלביים שכללו הזמנה לסיפור חיים "ספונטני" ופרק שאלות. סיפורי החיים נותחו על-פי מודל מנגנוני הבררה (ספקטור-מרזל, 2010) ופרק השאלות בניתוח קטגוריאלי.
ממצאים: סיפורי החיים של משתתפי המחקר הראשון וחלק ממשתתפי המחקר השני הובנו לאור עלילת המפתח הצברית, במרכזה זהות דורית, עשייה ושליחות שבוטאה בעיקר בתחום הביטחון. בהתאם לעלילה הצברית, סיפורים אלה השתיקו או השטיחו הזדקנות אישית. לעומת זאת, בחלק השני של הראיונות המשתתפים התייחסו לשינויים שחלו בגופם, בשכלם ובמעמדם ותארו התמודדות "תכלסית" עם המשימות הנגזרות מהם.
מסקנות והמלצות: ב"תעודות הזהות הנרטיביות" (ספקטור-מרזל, 2012) מציגים זיקני תש"ח זהות "ראויה", המושתתת על עוגנים הגמוניים ומאירה את דמותם כגברים קומפטנטיים שהקימו מדינה. הזהות הסיפורית הלא-זקנה לא לוותה בהכחשת הזקנה: המשתתפים מכירים בהזדקנותם ופועלים באופן אקטיבי עם צרכיה. באמצעות א-אינטגרציה (Lomranz, 1998), הם מצליחים להזדקן מבלי להיות זקנים. כמי שאמונים על רווחתם של זקנים ישראליים, מוצע שעוסי"ים יקדמו אסטרטגיה של א-אינטגרציה, שתאפשר לזקנים ישראליים להתמודד באופן אקטיבי עם אתגרי ההזדקנות ובה בעת לשמור על זהות הגמונית, היינו לא-זקנה.
