רקע ומטרות: כחלק מהמפנה הנרטיבי במדעי החברה והשינויים האפיסטמולוגיים שהתחוללו בתחום בריאות הנפש, בעשורים האחרונים גדל מאד מספר המחקרים הנרטיבים העוסקים בהחלמה ממחלות נפש קשות. אף על פי כן, התאמתו של סוג מחקר זה לחקר תהליכי ההחלמה הנפשית לא נבחנה באופן שיטתי. עבודה זו מבקשת למלא חלל זה, ולבחון: א. את ההתאמה של מחקר נרטיבי לחקר תהליכי ההחלמה הנפשית ב. את המידה שבה מחקרים נרטיבים על החלמה נפשית מגלמים את המאפיינים הייחודיים של מחקר נרטיבי, כסוג מוגדר של מחקר איכותני.
שיטה: סקירה שיטתית של ספרות תיאורטית ואמפירית על מחקר נרטיבי והחלמה נפשית.
ממצאים: נקודת המוצא שלנו היא שהן הגישה הנרטיבית והן גישת ההחלמה מהוות פרדיגמות. הדמיון באונטולוגיה ובאפיסטמולוגיה של שתיים אלה, ההופך אותן ל"פרדיגמות-אחיות", מתבטא בעשרה דגשים משותפים: משמעות, זהות, שינוי והתפתחות, סוכנות, הוליזם, תרבות, ייחודיות, הקשר, שפה, ומתן קול. דמיון פילוסופי זה הופך את המתודולוגיה הנרטיבית למתאימה במיוחד בחקר תהליכי החלמה. אף על פי כן, סקירת הספרות האמפירית בתחום מעלה כי בחלק גדול מהמחקרים הנרטיביים על החלמה נפשית, הייחודיות של מחקר נרטיבי אינה נשמרת, בשלושה מישורים עיקריים: טקסטואלי, פילוסופי ומתודולוגי.
מסקנות והמלצות: לאור היתרונות הרבים הגלומים במחקר נרטיבי בחקר תהליכי החלמה בבריאות הנפש, אנו מציעים את הפרדיגמה הנרטיבית כמסגרת תיאורטית ומתודולוגית שיש בכוחה לחדד את הייחודיות שבסוג חקירה זה, וכך למצות את הפוטנציאל הגלום בו בקידום ההחלמה הנפשית.
