מחקר זה בודק את הקשר בין חשיפה לאלימות פיזית ופסיכולוגית בילדות לבין הופעתם של סימפטומים פוסט-טראומטיים בבגרות הצעירה, תוך בחינת מיתון ותיווך קשר זה על ידי תמיכה חברתית ומסוגלות עצמית. השתתפו במחקר 516 סטודנטים וסטודנטיות לעבודה סוציאלית מארבע אוניברסיטאות ושתי מכללות בארץ. נעשה שימוש בשאלון למילוי עצמי המורכב מחמישה חלקים: שאלות על מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, שאלון חשיפה לאלימות במשפחה, שאלון סימפטומים פוסט טראומטיים, שאלון מסוגלות עצמית, ושאלון תמיכה חברתית.
נמצא שקיים קשר חיובי ומובהק בין צפייה באלימות והתנסות באלימות במשפחה בילדות לבין סימפטומים פוסט-טראומטיים שונים בבגרות הצעירה. מממצאי המחקר עולה גם שמסוגלות עצמית ותמיכה חברתית נמצאו בקשר שלילי ומובהק עם המשתנה סימפטומים פוסט טראומטיים; דהיינו, ככל שרמת המסוגלות העצמית והתמיכה החברתית בקרב המשתתפים היתה גבוהה יותר, כך רמת הסימפטומים הפוסט טראומטיים היתה נמוכה יותר.
לא נמצאו אינטראקציות מובהקות בין התנסות באלימות פסיכולוגית ופיזית ובין מסוגלות עצמית, כך שהשערת המחקר לפיה למשתנה מסוגלות עצמית תפקיד ממתן לעוצמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים לא נתמכה. נמצא גם שתמיכה ממשפחה ומסוגלות כללית תיווכו חלקית את הקשר בין התנסות באלימות פסיכולוגית וסימפטומים פוסט-טראומטיים, כך שהתנסות באלימות פסיכולוגית נמצאה במתאם שלילי עם תמיכה ממשפחה ומסוגלות כללית, ורמות נמוכות של תמיכה ממשפחה ומסוגלות כללית ניבאו רמות גבוהות של סימפטומים פוסט-טראומטיים.
ממצאי המחקר מרמזים על התפקיד החשוב שעשוי להיות לתמיכה חברתית ומסוגלות עצמית בתהליך הקושר תנאי סיכון מוקדמים עם השלכות שליליות בבגרות הצעירה. יידונו המגבלות של המחקר והשלכותיו למחקר עתידי ולהתערבות עם ילדים ובוגרים צעירים הנחשפים לאלימות במשפחה.
