רציונל: במרפאת סוכרת בשניידר מטופלים ילדים ומתבגרים ממוצא אתיופי. הפער בין התפיסות התרבותיות של הקהילה לבין שיטות הטיפול והתקשורת רופא-חולה הנהוגים בארץ, כמו גם קשיי הקליטה בארץ יצרו קושי בהתמודדות המשפחה עם המחלה והטיפול בה. כדי להביא לשיתוף פעולה בין המשפחה והצוות הרפואי יש צורך בהתערבות פסיכו-סוציאלית המתייחסת לשפה, למנטאליות ולמסורת האתיופית. מעבר לכך מצאנו כי הקשר בין האימהות לבנותיהן משפיע על ההתמודדות והטיפול עם מחלת הסוכרת. כאשר מדובר בבנות בגיל ההתבגרות הטיפול במחלה נמצא קשה במיוחד.
התערבות: במטרה לשפר הענות לטיפול ואיזון סוכרת נבנתה קבוצה ייחודית של עשר מתבגרות ממוצא אתיופי עם סוכרת ואימהותיהן. הן נפגשו יחדיו אחת לשבוע במשך חודשיים. אמצעים אמנותיים, גם מסורתיים, כגון ציור משותף, סיפורת דיאדית וחוויות אם-בת היו הכלים העיקריים.
תוצאות: מעבר להענות טובה יותר של המשתתפות לטיפול הרפואי, הבנות דיווחו על תחושת ערך עצמי גבוה יותר, קבלה ע"י קבוצת השווים והבנה רבה יותר את תחושות אמהותיהן. האימהות ציינו שהן מבינות עתה יותר את הקשיים של בנותיהן המתבגרות בהתמודדות עם המחלה וראו בקבוצה מקום המכיל גם את הקשיים שלהן. הן הבנות והן האימהות ציינו שהקבוצה סייעה להבין טוב יותר כיצד יש לטפל בסוכרת ובעיקר עיצבה מערכת יחסים תומכת ביניהן.
סיכום ומסקנות: המתבגרת עם סוכרת, נתפשת לעיתים ע"י האם כמרדנית ופוגעת בערכי המסורת. שיח פתוח תוך שימוש באמצעים אומנותיים מסייע להבנות מערכת יחסים אם-בת מכילה ותומכת, ותורם גם לניהול טוב יותר של מחלת הסוכרת, בעיקר למחוייבות להגיע למעקבים רפואיים ולהקפדה על ארוחות מאוזנות. עבודה קבוצתית בנוכחות בנות ואימהות היא מפגש מיוחד ומרתק וכלי חשוב לניהול טיפול רפואי בחברה רב תרבותית.
