רציונל: מחקרים מעטים בדקו את התהליכים הקוגניטיבים של סגנון הרהור היחודי להתמודדות עם טראומה מוקדמת בגיל המבוגר. כמו כן, חסר מחקרים שהתמקדו בהתמודדות ממוקדת-משמעות בקרב קשישים שעברו טראומה מוקדמת. במחקר זה היבטים אלו נבדקו בקרב ניצולי שואה קשישים.
מטרות: בחינת הקשר בין סגנון הרהור והתמודדות ממוקדת-משמעות לבין התוצאות הנפשיות של טראומה מוקדמת בגיל הזיקנה בקרב ניצולי השואה.
שיטה: 159 ניצולי שואה ו-87 משתתפים ממוצא אירופאי בגילם של הניצולים שלא עברו את השואה ענו על שאלון.
ממצאים: ניצולי השואה דיווחו על יותר מחשבות הרהור חודרניות ומחשבות הרהור מכוונות. הניצולים עשו שימוש רב יותר בהתמודדות ממוקדת-משמעות ודיווחו על עוצמה גבוהה יותר של סימפטומים פוסט-טראומטים ובו בזמן גם על צמיחה פוסט-טראומטית גבוהה יותר מאשר קבוצת הביקורת.
מסקנות: המחקר מצביע על הדומה והשונה בין ניצולי שואה לקבוצת הביקורת ומדגיש את הדואליות של סימפטומים פוסט-טראומטים וצמיחה פוסט-טראומטית בקרב ניצולי השואה. המחקר מצביע על הקשר בין התהליכים הקוגניטיבים של סגנון הרהור והתמודדות ממוקדת-משמעות לבין התוצאות הנפשיות של טראומה מוקדמת בגיל הזיקנה.
המלצות יישומיות: מומלץ להשתמש בגישות קוגניטיביות בטיפול בניצולי השואה במטרה לעבד את ההרהורים וההתמודדות ממוקדת-משמעות שניצולי השואה דיווחו עליהם לכיוון של צמיחה. בנוסף, העלאת המודעות של אנשי מקצוע לדואליות של מצוקה וחוסן לצורך התערבות מותאמת. ניתן יהיה להשתמש בידע מהמחקר הנוכחי בטיפול בקורבנות טראומה קשישים בעולם.
