תבנית חייו של אדם מזדקן בשנות האלפיים מנבאת תוחלת חיים ארוכה מאי פעם, דמוגרפים צופים כי עד שנת 2035, יגיע חלקם של הזקנים בישראל, בני 65 ומעלה, באוכלוסייה ל-14.6%, המהווים כ-1.6 מיליון איש.
תת-אוכלוסייה ייחודית בקרב הזקנים, היא נפגעי הנפש. במחקר באירופה, הכלל את ישראל, נמצא כי 27% מכלל הנחקרים הזקנים דיווחו על הפרעה נפשית כלשהיא. במחקר אחר בארה"ב נמצא כי כמות ההפרעות הנפשיות בקרב בני 55 ומעלה מגיעה לכ-20%. עם זאת, מעט נחקר בנושא מחלות הנפש בקרב אנשים זקנים, למעט שיטיון (דמנציה) ודיכאון. יתכן כי מיעוט המחקר, לפחות בישראל, הינו גם משום שאינם זוכים לתמיכה משירותי השיקום והסיוע. למרות שחוק סל השיקום אמור לחול על כל אדם מעל גיל 18 וללא גיל סיום, בפועל רק 4% מתוך מקבלי שירותיו הם בני 65 ומעלה. זאת ועוד, חולה נפש כרוני, המגיע לגיל 65 נשללת ממנו קצבת נכות הנפש והוא נותר עם קצבת זקנה שהינה נמוכה יותר, וטומנת בחובה הגדרה אחת: זקן. בהתאם, פתרונות הדיור לאוכלוסייה זו מעטים, קיימת חלוקה לשתי קטגוריות של מוסדות לטיפול ארוך טווח לזקנים: בתי אבות לעצמאיים או תשושים, במימון ופיקוח משרד הרווחה, ומוסדות לסיעודיים ולסובלים מירידה קוגניטיבית, במימון ופיקוח משרד הבריאות. נפגעי נפש זקנים אינם עונים להגדרות אלו וללא אפשרויות דיור ייעודיים מלבד בתי חולים פסיכיאטריים.
השאלות לדיון עוסקות בשינוי נהלים ומדיניות:
1. מה המענים שסל שיקום יכול לתת לנפגעי נפש זקנים?
2. מה פתרונות הדיור שיוכלו להתאים לאוכלוסייה זו?
3. האם הפיצול בין משרד הבריאות לרווחה במתן סידור מוסדי משרת את הזקן?
4. האם ניתן לשנות את הקטנת הגמלה לזקן נפגע נפש בגיל 65?
