בהרצאתי אסקור מניסיוני הטיפולי וההדרכתי תמות מרכזיות בזקנה של שורדי שואה:
* ניצולי מתקשים להתמודד רגשית עם נכות גופנית. הם מבטאים תכנים ורגשות קשים המושלכים כלפי ייצוגי הנאצים. הם מגלים התנגדות לקבל את עובדת קיומה של הנכות הפיזית, אינם שלמים עם גופם ומבטאים בקול חזק את תחושות התסכול, הכעס הרב והזעם על הפוגעים שפגעו והותירו לא רק חוויות נפשיות קשות אלא גם אנדרטה פיזית בגופם של שורדי השואה בהתייחס לאירועי העבר
* האובדנים, המוות, הפרידות והאבל מהווים חוויה טראומטית שאינה נגישה עבורם ואף מורחקת מעצמם כדי לא לגעת בטראומה. לניצולי שואה, מנגנון דיסוציאטיבי היוצר ניתוק רגשי, נוקשות ואטימות הן בשפת הגוף והן בתכנים עד כדי קושי לבטאם.
* עבור מרבית ניצולי השואה הקשישים המעבר מבית לדיור חוץ ביתי היא נקודת משבר חריפה המהווה תזכורת איומה לקרונות המוות, לתנאי המחייה המוגבלים במחנות הריכוז ובגטאות, תזכורת ל"ניסויים" רפואיים מזעזעים שנעשו בשם המחקר הרפואי הנאצי. כל אלו מעוררים תגובה דרמטית חריפה ואף ראקטיבציה למצבם עם העברתם של הזקנים לדיור חוץ-ביתי.
* הניצולים שהיו בשואה צעירים ראו את הזקנים נרצחים והמסר שלזקנים אסור לחיות הופנם בנפשם כאותם מספרי מוות החרוטים על זרועם. הזקנים ניצולי השואה, מבינים כי אין להם זכות קיום כמו שלא היתה, לזקנים דאז, תקווה לחיים. החוויה הרגשית שלזקן אסור לחיות עולה בטיפול בעוצמה כואבת. הטיפול הפסיכולוגי בתהליך ההזדקנות אצל ניצולי שואה מעלה את מתן הלגיטימציה שלהם לעצמם לחיות, ולחיות ללא פחד וללא רגשי אשמה על כך שהינם חיים.
