במרבית המקרים, צעירים חסרי בית, על מנת לשרוד את הרחוב יבחרו באחת או יותר מאסטרטגיות ההישרדות השכיחות: זנות, עבריינות, ושימוש בסמים/אלכוהול. מדוע אסטרטגיות אלה מסייעות להם לשרוד את החיים ברחוב? כיצד מנהלים שיח על כך ומנסים לחולל שינוי מבלי לייצר חוויה שיפוטית ומתייגת? בחלק זה תוצג עבודת התיזה של עו"ס רלי קצב בה מתוארת חווית של הצעירות בעת שהותן ברחוב ועל התפישה שלהן את הצרכים שלהן. הצעירות מדברות על הציפיות מנשות מקצוע שמלוות אותן, משירותים מהן הן מקבלות מענה וקוראות תיגר על תפישות מקצועיות מקובלות. האם אנחנו כנשות מקצוע יכולות לעמוד בציפיות אלו? האם הן מתיישבות עם תפישות מקצועיות ואישיות שלנו? ומה זה דורש מאיתנו?
