מטרת מחקר זה הינה לבחון את שורשיה ההיסטוריים של תפיסת המוגבלות בקרב אנשי מקצוע העבודה הסוציאלית בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, כפי שאלו השתקפו במאמריו של הביטאון המקצועי סעד, אשר פעל בשנים 1977-1957. ניתוח המאמרים, אשר נערך באמצעות ניתוח שיח, מראה כי בתקופה המדוברת, מוגבלות ואנשים עם מוגבלויות העסיקו רבות את אנשי המקצוע. אלו האחרונים דנו ב"בעיה", עסקו בהגדרתה, בגורמים לה, וכמובן גם בקידום פתרונה. לצד זאת, ממצאים אלו מראים לנו גם כי דיונם המקצועי של העובדים הסוציאליים התבסס על שיחים פרטניים של המוגבלות, כאלו הממקדים את המבט המקצועי בגופם של לקוחות אלו, בטרגדיה הקשורה לנכותם, ובעיקר- באישיותם. דגש אחרון זה על אישיותם של אנשים עם מוגבלויות, הוביל לדיון מקצועי עירני אודות קווי האופי הבעייתיים המונעים מהם להשתלב בחברה הישראלית. עוד עולה מהממצאים כי גם השימוש בשיחים חברתיים, כזה המתמקד במשפחה, במערכות הרווחה ובעמדות חברתיות, היה בעיקרו שימוש מאשים, המחזיר את המבט אל עבר האדם הנכה ואישיותו הבעייתית. במקביל, ניצנים של שיח חברתי-ביקורתי, המזהה את החסמים הקיימים בחברה, כגון הדרתם של אנשים עם מוגבלויות משוק העבודה, החלו לצמוח רק במהלך שנות השבעים וגם אז נותרו בשוליים של השיח המקצועי.
בהרצאה המוצעת אדון בגורמים ובנסיבות שהובילו לשיחים אלו. עוד אבקש להראות כי שיחים אלו-פרטניים וחברתיים כאחד- הפכו את סעד לאתר תרבות בו הובנתה תופעת המוגבלות, או לפחות חלק ממופעיה. מושג מרכזי באמצעותו אדון בתהליך ההבניה הוא זה של האחרה (othering). במסגרת דיוני, הנשען על גישות חברתיות-ביקורתיות של המוגבלות, אבקש להראות כיצד טקסטים לשוניים, ובתוכם טקסטים מקצועיים, הם מרחב מרכזי בו האחרה של אנשים עם מוגבלויות יכולה להתרחש.
