מטרת המחקר: תשישות הינה גורם דחק משמעותי בקרב מחלימות סרטן שד לאחר סיום הטיפולים הכימותרפיים. מטרת המחקר הייתה להבין את כיצד מחלימות צעירות ומבוגרות חוות את סימפטום התשישות ומתמודדות איתו.
שיטה: במחקר נעשה שימוש במתודות מחקר משולבות, במחקר הכמותני השתתפו 170 מחלימות סרטן שד, גילאי 24-82, 120 נשים< 60 ו-50 נשים ≥ 60, בשלבים I-III (מחלה מקומית ממוקדת), המצויות 1-12 חודשים מסיום הטיפולים הכימיים וללא עדות למחלה בהווה. המשתתפות ענו על שאלוני פרטים אישיים, רפואיים ותשישות. המחקר האיכותני כלל 13 מחלימות, איסוף הנתונים האיכותניים נערך באמצעות ראיון עומק חצי-מובנה.
ממצאים: רמת התשישות הייתה בינונית בכל המדגם, נמצא כי רמות התשישות היו גבוהות בקרב המחלימות הצעירות בהשוואה למחלימות המבוגרות (t=2.96, p=0.001). בניתוח תוכן זוהו שתי תמות עיקריות: הראשונה "להיות כלואה בגוף של בת 80" עוסקת בהשפעה המשמעותית של התשישות על תפיסתן העצמית ואיכות חייהן. רוב המשתתפות הצעירות תארו קושי בטיפול בילדים צעירים ותמיכה משפחתית, בעוד המחלימות המבוגרות תארו את הקושי בהיותן עול על בני המשפחה, קושי תפקודי ותחושת השלמה עם המצב. התמה השנייה "חיבוק הדוב של המשפחה" עוסקת בתפקיד הסביבה בהתמודדות עם חווית התשישות והמורכבות שבקבלת תמיכה בקרב מחלימות צעירות ומבוגרות. לרוב בני משפחה וחברים, היוו מקור תמיכה רגשי ואינסטרומנטלי עבור המשתתפות. בניגוד למשתתפות המבוגרות, הצעירות תארו קושי לוותר על תפקידים משפחתיים ולאפשר לעצמן להיעזר בבני המשפחה. מחלימות צעירות ומבוגרות תארו חשש מתלות ומאובדן פרטיות, לצד תחושות בדידות ותסכול כאשר לא סופקה תמיכה או כאשר היא אינה הלמה את צרכיהן.
מסקנות: המחקר מספק תמונה מקיפה אודות התשישות והקשריה ומאיר את ההבדלים בעוצמת התשישות בין המחלימות המבוגרות והצעירות. המחקר מדגיש את הצורך ברכישת ידע ובהתייחסות של אנשי המקצוע להשלכות המורכבות של תשישות ואת הצורך במענה מותאם גיל.