אבחון דמנציה במועד: שיקולים, חסמים ותועלות מנקודת מבטם של המאובחנים ובני משפחותיהם

מטרות: קיימת הסכמה בינלאומית לכך שיש לעודד אבחון דמנציה במועד. בישראל, התכנית הלאומית לדמנציה המליצה להנגיש מרפאות לאבחון קוגניטיבי.
האבחון במועד חיוני למתן טיפול רפואי, הדרכה ותמיכה סוציאלית לאנשים עם דמנציה ולבני משפחותיהם, וכן, מאפשר מעורבות של האדם בתכנון הטיפול העתידי שלו. דמנציה לא מאובחנת מעלה את הסיכון לדליריום, תאונות דרכים, טעויות במתן תרופות, קשיים כספיים, שחיקה של בני משפחה מטפלים, מיסוד מוקדם ועלייה בעלויות עקב צריכה רבה יותר של שירותי בריאות.
אולם, אנשים רבים, לא מאובחנים כלל או מאובחנים בשלבים מאוחרים של המחלה.

במחקר הנוכחי נבחנים החסמים שמעכבים אבחון, השיקולים שמובילים לאבחון והתועלות שמופקות ממנו, מנקודת מבטם של אנשים שפנו למרפאות לאבחון קוגניטיבי ובני משפחותיהם. זאת במטרה לסייע לקובעי המדיניות ולספקי השירותים בפיתוח אסטרטגיות להפחתת החסמים ולהעלאת המודעות לתועלות של אבחון במועד.

שיטות: מחקר איכותני שמבוסס על ראיונות עומק עם אנשים שפנו לאבחון בארבע מרפאה לאבחון קוגניטיבי בארץ ועם בני המשפחה שהתלוו אליהם, וכן נתונים מנהליים מהמרפאות, נתונים סוציו-דמוגרפים ומדד עומס טיפולי (זרית) מבני המשפחה. סך הכל, רואיינו עד כה 21 אנשים שהגיעו לאבחון (גיל ממוצע 82, 69% נשים, 48% אלמנים ו-36% גרים לבד) ו-23 בני משפחה (גיל ממוצע 62, 73% נשים, 70% צאצאים).

ממצאי ביניים (ממצאים מלאים יוצגו בכנס):

• 40% פנו למרפאה יותר משנה לאחר הופעת התסמינים. קיימים חסמים כגון חוסר מודעות והתייחסות לתסמינים כחלק מתהליך ההזדקנות הטבעי.
• הפנייה למרפאות נובעת מהרצון לשפר את הרווחה הנפשית, את הטיפול הרפואי באדם ואת מיצוי זכויותיו
• לרופא המשפחה תפקיד מרכזי בהפנייה (כגורם מקדם או כחסם) – 52% התייעצו בו לפני הביקור במרפאה
• ציון המיני-מנטל הממוצע הוא 22.36 (4.57) מתוך 30, מספר מחלות ממוצע 4.16 ומספר תרופות ממוצע 2.76
• מבחינת בני המשפחה: ממוצע העומס הטיפולי (זרית) הוא 14.76 (7.7) מתוך 48, 82% דיווחו על מצב בריאותי טוב/טוב מאוד

בכנס יוצגו גם ממצאים מראיונות טלפוניים עם בני המשפחה, כחצי שנה לאחר הראיון הראשון, במטרה לבחון את הפעולות שנעשו בפועל לאחר תהליך האבחון ואת תועלתו.