רקע: ביופסיית ערמונית מונחית סונר טרנס-רקטלי מבוצעת עם חסם עצבי לאיזור המקלעת העצבית דו"צ. אלחוש זה אינו יעיל בהפחתת הכאב הנובע מהחדרת המתמר ותזוזתו עד לאחר מתן האילחוש.

מטרה: הנחת המחקר היתה שתוספת אילחוש טופיקלי יפחית את עוצמת הכאב בשלבים הראשונים של הבדיקה.

שיטה: פרוספקטיבי, אקראי והשוואתי. אושר על-ידי ועדת האתיקה המקומית וכל המטופלים הסכימו מדעת להשתתף במחקר. נכללו כל המטופלים שהוזמנו לביופסיית ערמונית טרנס-רקטלית בזה אחר זה. הוריות לאי הכללה היו רגישות ידועה ללידוקאין, ומטופלים אשר הופנו לביופסיית ערמונית בהרדמה כללית. המטופלים חולקו אקראית ל-6 קבוצות מחקר על פי טכניקת החשיפה לחומר האלחוש: (1) חסם עצבי עם 5 מ"ל לידוקאין 1% לכל NVB + מריחה טופיקאלית פרי-אנאלית של קרם לידוקאין 5% (2) כמו (1) + החדרה של 10 מ"ל קרם לידוקאין 5% ומריחתו על דופנות הרקטום באופן אחיד. בכל שיטה הושוו זמני חשיפה של 5, 10 ו-20 דקות טרם התחלת הפעולה – סה"כ 6 קבוצות חקר. בקבוצת הביקורת בוצע במטופלים חסם עצבי בלבד. סולם אנלוגי-חזותי להערכת הכאב (VAS 0-10) מולא על-ידי המטופלים ב 4 נקודות זמן: מיד לאחר החדרת המתמר, בזמן תזוזת המתמר והערכת גודל ערמונית, מייד לאחר הזרקת חסם עצבי, לאחר ביופסיית הערמונית. בנוסף התקבלה מהמטופל הערכת כאב כוללת לפעולה בסיומה. הוכללו 254 מטופלים (67±7 שנים). לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות מבחינה דמוגרפית וקלינית.

תוצאות:

מסקנות: אילחוש טופיקלי בכל ששת קבוצות המחקר הפחית באופן מובהק את עוצמת הכאב בעת החדרת המתמר ובעת ביצוע הערכת הגודל ובאופן גבולי בעת ביצוע החסם העצבי. בשאר נקודות הזמן לא נמצאו הבדלים בדרגת הכאב בין קבוצת הביקורת לכל אחת מקבוצות המחקר.