הקשר בין רמת המשמעות בחיים בקרב בני משפחה המטפלים בזקן מוגבל בקהילה לבין רצונם למסד את הזקן

מטרת העבודה: המדיניות הרווחת כיום היא לאפשר לזקנים להזדקן במקום מגוריהם בתמיכת בני המשפחה. ידוע שהמנבא העיקרי למיסוד הזקן הוא רצון המשפחה למסד אותו. לכן נחוץ שהתערבויות שמכוונות לתרום למניעת מיסוד יופנו אל המטפל העיקרי. במחקר נבדקו הקשר בין רמת המשמעות בחיי המטפל לבין רצונו למסד את המטופל, וכן מתאם בין משתנים אחרים של המטפל והמטופל לרצון זה.

שיטות: נבדקו 85 בני משפחה שטיפלו בזקנים מוגבלים המטופלים ביחידה לטיפולי בית של קופ"ח מאוחדת בירושלים. במטפלים היו 61 נשים ו-24 גברים בגיל ממוצע 60±12, מהם 32 בני זוג, 48 ילדים ו-5 בקרבה אחרת. המטופלים היו 85 בגיל ממוצע 80±8. כלי המחקר ששימשו היו: שאלון Desire to Institutionalize Scale-DTI (טווח 6-0) להערכת מידת הרצון למסד; שאלון סוציו-דמוגרפי למטפל ולמטופל; רמת המשמעות בחיים של המטפל הוערכה באמצעות Meaning in Life Questionnaire (טווח 35-0); Barthel Index (טווח 100-0) להערכת תפקוד המטופל; Modified Caregiver Strain Index-CSI (טווח 23-0) להערכת העומס על המטפל.

ממצאים: הניקוד הממוצע בשאלון DTI היה 1.51±1.87; בשאלון CSI היה 11.2±5.3; בשאלון MLQ היה 25.7±6.8. בניתוח של מיתאמים עם הרצון למסד נמצאו: מתאם שלילי עם משמעות בחיים של המטפל (r=-.519, p<0.001); מתאם שלילי עם מספר הילדים של המטפל (r=-.290, p=0.012); לא נמצא מתאם עם סוג הקרבה למטופל (בני זוג/ילדים); מתאם שלילי עם רמת הדתיות (r=-.385, p<.001). לא נמצא מתאם בין רמת התפקוד של המטופל והרצון למסד. כן נמצאו מתאם חיובי בין רמת העומס על המטפל לבין הרצון למסד (r=.481, p<.001); ברגרסיה לינארית נמצא כי הגורם המנבא העיקרי של הרצון למסד הוא המשמעות בחיים (28% מהשונות). שלושת המשתנים משמעות, עומס ודתיות יחדיו מסבירים 40% מהשונות.

מסקנות: רמת המשמעות בחיים היא מנבא עיקרי של הרצון למסד את הקשיש המוגבל בקהילה, ובצדה, רמת הדתיות ותחושת העומס על המטפל. תוצאות אלו יכולות לשמש בסיס לתכנון התערבויות לדחיית מיסוד בקרב מטפלים עיקריים לזקנים בקהילה.