מטרת העבודה: זוגיות שניה בזיקנה והמעבר לדיור מוגן הינן תופעות חדשות יחסית הקשורות לתהליכי מודרניזציה. שתי התופעות מייצגות התחלות חדשות בזיקנה. יחסי הגומלין בין שתי התופעות הללו וכיצד הן מבנות אחת את השנייה טרם נחקרו. מתוך גישת אדם-סביבה (a person-in-environment approach), המטרה היא לבחון כיצד זוגיות שנייה בזיקנה והחיים בדיור המוגן כסביבה חברתית פועלים הדדית להבניית התופעה מפרספקטיבות של דיירים ואנשי מקצוע.
שיטה: נערכו שלושים ראיונות איכותניים מובנים למחצה שתמללו מילה במילה בקרב שלש קבוצות בשלשה דיורים מוגנים בישראל; עשרה ראיונות עם דיירים בזוגיות שנייה שנוצרה בדיור המוגן (חמישה אלמנים בגילאי 79-96 וחמש אלמנות בגילאי 76-88), עשרה ראיונות עם דיירים שאינם בקשר זוגי (שני אלמנים בגילאי 87-90 ושמונה אלמנות בגילאי 84-93), ועשרה ראיונות עם אנשי מקצועות עזרה (עובדים סוציאליים, אנשי רפואה, מנחי קבוצות ואימהות בית). ניתוח הנתונים נעשה בשלב ראשון עבור כל אחת משלשת הקבוצות בנפרד ובשלב שני נערכה טריאנגולציה בין שלשת הקבוצות לקבלת ממצאים עשירים יותר.
הממצאים: מיוצגים בציטוטים מכל שלשת הפרספקטיבות (דיירים בזוגיות שנייה ושאינם בזוגיות, ואנשי מקצוע) בשתי תמות: 1. חברות במקום זוגיות; 2. לא גרים ביחד אבל כל הזמן נמצאים יחד.
דיון ומסקנות: האינטראקציה בין הסביבה החברתית (של הדיור המוגן) כמוסד טוטליטרי והאדם (הדיירים ואנשי המקצוע), וכיצד הם מבנים הדדית זו את זה, מעצבים את הדיון בממצאים סביב שתי סוגיות: הבניית זוגיות שנייה בדיור המוגן כחברות אקסקלוסיבית, ואוטונומיה מוגבלת כתוצאה מכך שלא חיים ביחד באותה דירה אבל כל הזמן נמצאים יחד. לסיכום מובאות השלכות לתיאוריה ולפרקטיקה ברמת המיקרו, המזו והמקרו.
*המחברות מבקשות להודות לסטודנטים מסמינר מחקר איכותני בתואר ראשון בביה"ס לע"ס של אוניברסיטת חיפה תשע"ו על איסוף הנתונים והשתתפות בחלק מניתוח הנתונים.