מחלת אלצהיימר בסרטים מערביים: האם המצלמה משקפת מציאות?

רוב אמנות הסינימה אשר מתייחס למחלת אלצהיימר מספר סיפור אחיד: אדם מבוגר אך אינו זקן, עובד, מתפקד, אשר מתחיל לחשוש בבראיותו הקוגניטבי, נבהל והולך לאבחון. הסיפור מתמקד לרוב בהתמודדותו ובני משפחתו בבשורה הקשה. מעט מסופר על ההתמודדות עם המחלה עצמה מעבר לשלב האבחון. רוב השחקנים צעירים (לדוגמא: הסרט המפורסם "עדיין אליס") שאף גובל לגילאות. ורוב הטרגדיה סביב איום המחלה. אין כמעט דמוי של חיים היום יומיים עם אלצהיימר אשר, בתפיסת הקשיש או בני משפחתו.

מה זה אומר על תפיסת המחלה בעיני החברה? מה ההשלכות?