מטרת המחקר: שימוש יתר באנטיביוטיקה (AB), בעיקר בקרב מטופלים במחלה חשוכת מרפא (מח"מ) בשלב סופי, מגביר את עמידות החיידקים לתרופה ומהווה איום משמעותי על בריאות הציבור. האמצעי העיקרי להתמודד עם האיום הוא הימנעות מ AB בשלב הסופי. אמצעי זה קיבל לגיטימציה בחוק החולה הנוטה למות, אך למעשה אינו מיושם בפועל. בישראל ובעולם הגורמים לאי הימנעות מ AB בשלב הסופי נבחנו חלקית בלבד. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את הקשר בין גורמים מוטיבציוניים, קוגניטיביים, התנהגותיים, ונפשיים לבין כוונה והתנהגות רופאים לגבי הימנעות מ-AB.
שיטות: מחקר מתאמי-תיאורי. עד עתה נדגמו 22 רופאים ממחלקה פנימית ואונקולוגית ו-90 נפטרים בהם טיפלו בשלב הסופי. משתנים תלויים: כוונת רופאים להימנע מ-AB בשלב הסופי וימי מתן AB אחרי הימנעות מטיפולים. משתנים בלתי-תלויים: משתני רקע (אפיוני הרופאים, מסגרת האשפוז, ידע ומודעות), שחיקה, משתנים מוטיבציוניים-קוגנטיביים (עמדות, נורמות סובייקטיביות, מחסומים), ויעוץ מזיהומולוג.
ממצאים ראשוניים: רק למחצית הרופאים ידע ביחס לעמידות חיידקים לAB, וכי על פי חוק החולה הנוטה למות ניתן להפסיק מתן AB בשלב הסופי. נמצא קשר חיובי מובהק בין עמדות להימנעות ממתן AB לבין כוונת הימנעות ממתןAB , וקשר שלילי מובהק בין מחסומים בפני המנעות ממתן AB, לבין כוונת הרופא להימנע ממתן AB. נמצא קשר חיובי מובהק בין מחסומי רופאים, רמה גבוהה של נורמות סובייקטיביות התומכות במתן AB, וייעוציים עם זיהומולוג, לבין ימי מתן AB. מתוך 90 נפטרים, יותר ממחציתם חולי מח"מ שהחליטו להימנע מטיפולים במצב סופי, ואשר סבלו מזיהומי חיידקים עמידים. רוב חולי מח"מ קיבלו AB בשלב הסופי, ומיעוטם קיבלו טיפולים אחרים. ל-15% מהחולים עם תיעוד על זיהום, הטיפול הופסק/לא אותחל, לאור מצבם הסופני.
מסקנות ראשוניות: נראה כי קיים שימוש לא מושכל ב AB ברוב חולי מח"מ בשלב הסופי. זיהוי וטיפול בגורמים לאי הימנעות מ AB, וכתיבת הנחיות, צפוי להוביל לשימוש מושכל ב AB בחולי מח"מ בשלב הסופי, ובכך להפחית את היקף בעיית עמידויות חיידקים ל AB.