תחושת נגישות לשירותים ואתרים בקרב זקנים ישראלים

רקע למחקר: אוכלוסיית העולם המערבי מזדקנת. עד שנת 2030 מספר הזקנים (בני 65 ויותר) צפוי לעלות ל 990 מיליון נפש והם יהוו 12% מכלל אוכלוסיית העולם. בישראל צפוי שיעור הזקנים להיות 12% בשנת 2020 ו-14% בשנת 2030. תחושת נגישות משמעותית מאוד לרווחתם של הזקנים, לאיכות חייהם וליכולתם "להזדקן במקום". המחקר הנוכחי בוחן האם קיים קשר בין תחושת נגישות של זקנים בפריפריה הצפונית לבין סוג ישוב מגורים, תוך כדי בחינת משתנים מתווכים.

מטרת העבודה: מטרת המחקר הייתה לבחון את הקשר הישיר והעקיף של סוג יישוב המגורים על תחושת הנגישות על ידי משתנים חברתיים- מרחביים.

שיטות: התבצעו ראיונות בקרב מדגם נוחות של 263 זקנים בני 65 ויותר המתגוררים בשני סוגי ישוב שונים: ערים וקיבוצים בפריפריה הצפונית של ישראל. תחושת נגישות נמדדה על פי מדד NWES (Neighborhood Environment Walk-ability Scale). קשר למקום המגורים, הכרות פיזית עם מקום המגורים, השתתפות חברתית ותחושת בטחון במקום המגורים נבחנו במתווכים.

ממצאים: תוצאות המחקר מראות כי מגורים באזור כפרי, קשר חזק למקום המגורים והכרות פיזית עם מקום המגורים, קשורים עם תחושת נגישות גבוהה יותר.

הקשר בין סוג ישוב המגורים ותחושת נגישות מתווך על ידי השתתפות חברתית ותחושת בטחון בישוב המגורים.

מסקנות: קובעי המדיניות צריכים להסב תשומת לב רבה לעוצמת ההיבטים החברתיים- מרחביים על מנת לשפר את תחושת הנגישות של זקנים. כיוון שרוב הזקנים מתגוררים בערים, כדאי להבין כיצד ניתן להפוך את העיר למעט יותר "כפרית" בעיקר בכל הקשור להיבטים הכפריים, וזאת על מנת לשפר את תחושת הנגישות.