מטרת העבודה
שיטות
משתתפי המעקב הפרוספקטיבי (מדגם מייצג של ילידי 1920-1921 בירושלים) נבדקו בגיל 70 (604) גיל 78 (1,024) גיל 85 (1,225) וגיל 90 (729) בשנים 1990, 1998, 2005 ו-2010 בהתאמה. הבדיקות כללו נושאים רפואיים, תפקודיים, קוגניטיביים, חברתיים ודמוגרפיים. נתוני המחקר הוצלבו עם זכאות לגמלת סיעוד מנתוני המוסד לביטוח לאומי. קשר בין המאפיינים לזכאות לגמלה נבחן במבחנים סטטיסטיים ונבנה מודל לוגיסטי לבחינת המאפיינים המנבאים זכאות עתידית. בנוסף, בחנו קשר בין זכאות לגמלה ותמותה בעזרת Cox Proportional Hazard model מתוקנן לגורמי סיכון נבחרים.
תוצאות
רוב מקבלי גמלת סיעוד בכל הגילים היו נשים, בעלי השכלה נמוכה (כ-53%) וסובלים מבעיות כלכליות. שכיחות תחושת בריאות ירודה כפולה בקרב מקבלי הגמלה ועולה ככל שעולה הגיל. למקבלי הגמלה יותר חוסר שביעות רצון משינה, יותר ירידה קוגניטיבית, יוצאים פחות מהבית, יותר דכאון ובדידות, פחות פעילים גופנית ותפקוד, כצפוי, ירוד יותר. מקבלי גמלה סובלים יותר מבעיות בראייה ושמיעה, אך נמצאו קשרים חלשים בלבד בין תחלואה גופנית (יתר לחץ דם, סכרת, מחלת לב איסכמית, סרטן ומחלת כליות כרונית) ובין זכאות לגמלה.
הגורמים המעטים שנמצאו מנבאים זכאות עתידית הם תחושת בריאות ירודה, חוסר שביעות רצון משינה ותחושת בדידות סובייקטיבית. המחלות הידועות כגורמי סיכון לתמותה לא נמצאו כמנבאות זכאות עתידית לגמלה.
שיעורי התמותה גבוהים יותר בקרב הזכאים לגמלה בגיל 85 (54.8%) לעומת אלו שאינם זכאים לגמלה (22.5%) (P<0.0001). בגיל 90 נמצאו תוצאות דומות.
דיון
מחקר זה הראה קשרים בין גורמים רבים לבין זכאות לגמלת סיעוד. אך לא נמצא קשר בין גורמי סיכון רפואיים לתחלואה ותמותה לזכאות לגמלה וכן קיומן של מחלות אלו אינו מנבא זכאות עתידית. ההסבר הסביר לכך היא כי מחלות אלה הן גורם סיכון לתמותה אך כמעט ולא לקשיי תפקוד ולנכות. בנוסף, נמצאו רק גורמים מעטים היכולים לנבא זכאות עתידית לגמלה.