תכיפות היציאה מהבית ותוחלת חיים מגיל 70-95, המחקר הלונגיטודלי בירושלים

מטרת העבודה: לבדוק האם יש קשר בין תכיפות יציאת הקשיש מהבית לתוחלת חייו.

שיטות: מדובר במעקב פרוספקטיבי על מדגם מייצג של ילידי 1920-1921 בירושלים. בגיל 70 (593) גיל 78 (973) גיל 85 (1,164) וגיל 90 (695) שנבדקו בשנים 1990, 1998, 2005 ו- 2010 בהתאמה. תכיפות היציאה מהבית הוגדרה כ"יומיומית" (6-7 פעמים בשבוע) "תכופה" (2-5 פעמים בשבוע) ולעיתים רחוקות (פעם בשבוע או פחות). כולם עברו הערכה גריאטרית מלאה ומעקב תמותה (2010-2015).

הקשר בין תכיפות יציאה מהבית לתמותה נבחן בעזרת תרשימים של Kaplan-Meier לעקומת ההישרדות ומבחן log rank וכן cox Proportional Hazard models מתוקנן לגורמי סיכון חברתיים (מגדר, מצב משפחתי, מצב כלכלי ובדידות), גורמי סיכון תפקודיים (מגדר, תחושת בריאות סובייקטיבית, תחושת עייפות, דכאון, פעילות גופנית וקושי בADL) וגורמי סיכון רפואיים (מגדר, כאב כרוניים, בעיות ראייה, בעיות שמיעה, סכרת, יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ומחלת כליות כרונית).

תוצאות: בגילים 70, 78, 85 ו-90 היציאה ה"יומיומית" מהבית הייתה 87%, 80.6%, 65.6% ו- 48.4%; היציאה ה"תכופה" הייתה 6.4%, 9.5%, 17.4% ו-11.3%, יציאה "לעיתים רחוקות" הייתה 6.6%, 10%, 17% ו- 40.3% בהתאמה. הירידה בתכיפות היציאה מהבית הייתה קשורה עם מאפיינים חברתיים, תפקודיים ורפואיים שליליים. שיעורי תוחלת החיים היו באופן משמעותי פחותים בקרב היוצאים מביתם "לעיתים רחוקות" והגבוהים ביותר בקרב אלו היוצאים "יומית" מביתם. כך גם בהשוואה בין היציאה ה"יומית" ל"תכופה". הבדל זה היה משמעותי גם לאחר בדיקה במודל רב משתני לגורמי סיכון חברתיים, תפקודיים ורפואיים.

מסקנות: היציאה ה"יומית" מהבית בין הגילים 70-90 קשורה עם תוחלת חיים ארוכה יותר בקרב קשישים הגרים בביתם, מעבר להשפעה של גורמי סיכון חברתיים, תפקודיים ורפואיים נוספים.