חובת המימון המוטלת על בני המשפחה מצד המדינה בסידור המוסדי - אחריות המדינה מול אחריות המשפחה

מטרת העבודה: המחקר הנוכחי מקורו בקיומו של הסדר חוקי ישראלי, ששורשיו נעוצים בעקרונות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי``ט-1959. לפיו, מוטלת חובה על ילדיו הבגירים של הורה זקן שאין לו את האמצעים הכספיים לממן את אשפוזו הסיעודי – לתמוך בו כלכלית ולהשתתף בעלות הוצאה זו. חובה מוסרית זו מקבלת משמעות ייחודית כאשר מדובר בדרישה להשתתפות במימון האשפוז הסיעודי של הורה זקן על ילדיו הבוגרים לפי יכולתם הכלכלית, בהתאם לשיעורי החיוב שייקבעו על ידי משרד הבריאות. מחקר זה עסק הן בסוגיות תיאורטיות מרכזיות מתחום הגרונטולוגיה בהקשר של יחסים ומחויבות הבין והתוך דורית, והן בסוגיות מתחום עיצוב המדיניות החברתית בכל הנוגע להתמודדות אוכלוסיית הזקנים ובני משפחותיהם עם העלויות הכרוכות לצורכי מוסדות סיעודיים.

שיטה: הטלת חובת מימון זו על חברי המשפחה נחקרה בהתאם לפרדיגמה האיכותנית והמסורת הפנומנולוגית. מטרת המסורת הפנומנולוגית היא להבין את המשמעות ההוליסטית של החוויה, באמצעות מנעד רגשות, התנהגויות ועמדות של חברי המשפחה ביחס להטלת חובת המימון. כאשר יחידת הניתוח הייתה המשפחה על פרטיה, תוך התבוננות עליה כישות העומדת בפני עצמה. ניתוח זה אפשר הסתכלות מעמיקה על תהליך חובת המימון והדינמיקה שהוא מייצר בקרב חברי המשפחה.

ממצאים: תהליך הטלת חובת המימון מביא את כל בני המשפחה להרהר האם התהליך היה שווה את המאמץ? מערכת היחסים בין כל חברי המשפחה עוברת שינויים בעקבות הטלת חובת המימון והמעבר של ההורה הזקן למסגרת מוסדית. המחיר האישי של הזקן בא לידי ביטוי בפגיעה במעמדו הרגשי, הכלכלי והאישי. ההורה הזקן מוצא את עצמו "שבוי" בהחלטותיהם של ילדיו, בעוד שהם מוצאים עצמם "שבויים" של המערכת הבירוקרטית.

מסקנות: במחקר נמצא כי יש מקום לבחון חלופות מדיניות שמסוגלות לנטרל ולמנוע יצירה של דילמה משפחתית-מוסרית זו. בהקשר זה קיימות מגוון אפשרויות של מדיניות, בהם עלות הטיפול הסיעודי המוסדי ממומנת באופן סולידרי ושווה יותר לאורך מהלך החיים.