מטרת המחקר: שניים מן האתגרים הגדולים במערך הטיפול בדמנציה במוסדות לטיפול ממושך הינם: התמודדות עם סימפטומים נוירופסיכיאטרים בקרב זקנים עם דמנציה, ושחיקה של מטפלים מכוח-העזר. רוב ההתערבויות המיועדות להתמודדות עם שני האתגרים הללו, מתמקדות בתקשורת בין מטפל ומטופל. עם זאת, יעילות ההתערבויות היא מועטה-בינונית, ייתכן שמכיוון שהם בוחנות קשר זה רק מצד המטפל. המחקר הנוכחי עוסק באפיון איכות התקשורת בין מטפל ומטופל ומתייחס אליהם בתור דיאדה, באמצעות כלי סולמות הזמינות הרגשית (Emotional Availability Scales). כלי זה לקוח מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית של הילד וזוהי הפעם הראשונה, שנערך בו שימוש בהקשר המוסדי.
שיטה: המחקר התבצע במרכז לאלצהיימר ברמת גן, בו מתגוררים זקנים עם רמות תפקודיות וקוגניטיביות שונות. במחקר השתתפו 40 מטופלים עם דמנציה, ו-20 מטפלים מכוח-העזר. כל מטפל צולם בשלושה סוגים שונים של אינטראקציות (האכלה, משחק מובנה, ומשחק חברתי), עם שני מטופלים שונים, הנבדלים ברמת הקושי שהם מסיבים לצוות המטפל. הזמינות הרגשית בדיאדה קודדה בהתייחס לתצפיות מצולמות. בנוסף נבחנו גם הסימפטומים הנוירופסיכיאטרים הקשורים לאי שקט ותוקפנות של המטופלים, ומדדי שחיקה של המטפלים.
ממצאים: הזמינות הרגשית של המטופלים נמצאה סבירה עד טובה, גם בקרב מטופלים "קשים", וכן באפיזודות קשר שונות. בנוסף, נמצא כי בסיטואציה המאופיינת ב"חופש ממשימה" (המשחק החברתי), ושאינה נמצאת בסדר יום המוסדי, גם מטופלים קשים מגיבים באופן חיובי למטפלים. לעומת זאת, סיטואציות המאופיינות ב"משימתיות" (האכלה ומשחק מובנה), הניבו יכולת נמוכה יותר של המטופלים לתקשר עם המטפלים בהם. הקושי העיקרי העולה במחקר נמצא באפיזודת ההאכלה, והתבטא בזמינות רגשית נמוכה יותר של מטופלים "קשים" כמו גם ברמה גבוהה יותר של סימפטומים נוירופסיכאטרים של מטופלים וברמת שחיקה גבוהה של מטפלים.
מסקנות: המחקר הנוכחי, מקדם את התפיסה של המטפל והמטופל כדיאדה. רוב הכלים הקיימים כיום מתמקדים באפיון צד אחד. תרומתו היא בשימוש כלי סולמות הזמינות הרגשית, כלי המאפשר אפיון התקשורת בין מטפל-מטופל במגוון קונטקסטים, והדגשת חוזקותיה ומגבלותיה. המחקר מהווה ביסוס לפיתוח כלי התערבותי המותאם למוסד, המאופיין בתפיסה מעמיקה של יחסי הגומלין בתוך הדיאדה, במטרה להיטיב עם שני הצדדים.