סיכוני בריאות של מטפלים עיקריים בחולים קשים: מודעות לסיכון ועמדות לגבי הנהגות מניעה בקרב המטפלים עצמם

מטרת המחקר: הספרות מצביעה על השפעה שלילית של טיפול ממושך בבני משפחה חולים במחלות קשות על בריאותם של המטפלים הבלתי פורמליים. הטיפול בחולה הקשה כרוך לרוב בעומס פיזי, נפשי, חברתי וכלכלי. עומס הטיפול והויתורים של המטפלים בתחומי חייהם השונים בשל הטיפול, מהווים גורם סיכון משמעותי לתחלואה ותמותה במיוחד כאשר המטפלים עצמם הינם זקנים. במחקר זה נבחנה מידת המודעות של המטפלים העיקריים הזקנים להיותם בסיכון בריאותי וכן עמדותיהם לגבי התנהגות מניעה.

שיטות: השתתפו במחקר 202 מטפלים עיקריים של חולים קשים כגון דמנציה, סרטן אשר טופלו על ידי מטפלים בני משפחה בני 60 ומעלה. בני משפחות החולים נדגמו בדגימת נוחות מעמותות לחולים קשים והנתונים נאספו באמצעות ראיונות אישיים. השאלון כלל: מאפיינים אישיים (כגון גיל, מין, מספר ילדים, תפיסת מצב בריאות, סוג הקירבה לחולה), מאפייני הטיפול בחולה (משך הטיפול, חומרת המחלה), מודעות לסיכוני הטיפול, עומס טיפול, עמדות לגבי התנהגות מניעה, עזרה בטיפול ומסוגלות עצמית.

ממצאים: גילם הממוצע של המטפלים 70.7 שנים ו-%68.2 מהם נשים. משך הטיפול הממוצע בחולה מעל שבע שנים, כששה ימים בשבוע בממוצע, וכ-15 שעות בממוצע ביממה. 58% בני זוג של מטופליהם, ורוב הנחקרים (65%) גרו עם מטופליהם. מידת העומס נמצאה ברמה בינונית וגבוהה יותר כאשר המטופלים הינם בני זוג של המטפלים. רמת המודעות של המטפלים לפגיעותם הבריאותית עקב הטיפול נמצאה נמוכה יחסית והמודעות להיפגעות נפשית נמצאה ברמה גבוהה יותר. בניתוח הרב משתני נמצאו ששה משתנים מובהקים בהסבר רמת מודעות המטפל לנזקי הטיפול: עומס טיפול, מצב בריאות נתפס של המטפל, חומרת מחלת המטופל, מגדר, מספר ילדים וסוג הקירבה המשפחתית למטופל. לגבי עמדות להתנהגויות מניעה, אחוז ניכר מהמטפלים מאמין שעזרה ממקורות שונים עשוייה למנוע נזקי בריאות בקרבם, למרות רמות המודעות הנמוכות/בינוניות יחסית שלהם לנזקי הטיפול.

מסקנות: על גורמי הרווחה והרפואה להיות ערים לנזקי הטיפול אצל המטפלים ולהפנות משאבים לתמיכה בהם ברמה פיזית, כלכלית ונפשית. יש להתמקד במיוחד בתמיכה בקבוצות פגיעות כמו נשים מטפלות, בני זוג זקנים של המטופלים ומטפלים במצב בריאות ירוד.