אלצהיימר בגוף ראשון – השמעת קולו של הלוקה בדמנציה: ספרה של תמר הרשקוביץ "שאריות חיים" (2017)

העלייה כיום בתוחלת החיים כרוכה בעלייה במספר הלוקים בדמנציה. בשלבים מתקדמים של מחלת אלצהיימר חלה התפרקות קוגניטיבית ותפקודית, והחולה זקוק לסיעוד 7/24. כיום בספרות, בקולנוע ובתאטרון, יש ייצוג הולך וגובר של חולים כאלה והסובבים אותם ממגוון נקודות מבט. ברוב היצירות הללו החולה הוא אדם משכיל, מה שמקצין את עוצמת ההידרדרות הקוגניטיבית. תמר הרשקוביץ, בספרה "שארית החיים" (אביב 2017), נוטלת על עצמה לדבר בשם החולה, רופא בגמלאות, בקול ובסיטואציה בדיוניים שהיא יוצרת על בסיס ניסיונה האישי העשיר במשפחתה ובעבודתה כעו"סית בנסיבות דומות. בהקשר זה מצאתי עניין להשוות כמה נקודות מבט של יצירות על הנושא. לדוגמה, הד"ר גרדה סאונדרס חלתה בהיותה בת 61, וכתבה בעצמה יומן בגוף ראשון. פנינה רון ציפורן כתבה יומן בדיוני-למחצה בגוף ראשון, שאותו חיברה בתחילה בשיתוף עם אביה ובהמשך בעצמה. בשונה מכך, ספרו של אמנון שמוש, "מר אלצהיימר", שגם עובד למחזה, הוא יומן עתיר מבע על מהלך מחלתה של אשתו והשפעתה על הזוגיות שלהם. בז`אנר של הרשקוביץ אציין את ספרו של ההולנדי בֶּרנלֶף "חזיונות שווא" (1984), המתאר מעמדת גוף ראשון בדיוני את התפרקותו חולה אלצהיימר. כך גם הספר "עדיין אליס" של ליסה ג`נובה, שגרסתו הקולנועית זיכתה את ג`וליאן מור באוסקר, מלווה את מאבקה של הגיבורה על שמירת עצמיותה ועצמאותה במשך כשנתיים. הרשקוביץ מכירה בכך שהטקסט אינו "אמין", שהרי אין בידינו לדעת מה החולה מרגיש או חושב, אלא הוא מתווך בחזקת "כך היה מתבטא אילו יכול לחוות ולהתבטא כמו לפני המחלה". אבל הסיטואציות נאמנות למציאות, אם כי לעתים מוקצנות, ומבוססות על מה שהמחברת ראתה ושמעה בעצמה. גם לתפיסתי, מה שחשוב לנו הוא להדגיש את האחריות המוטלת עלינו להתייחס לחולה בכבוד ובחמלה, כשלמרבית הצער, תזכורת כזאת רלוונטית מאוד, כפי שעולה מביקורתה הסמויה והגלויה של הרשקוביץ, על היחס השכיח לחולה, בעיקר במסגרת מוסדית. התגייסותה של הרשקוביץ להשתתף בהשמעת "הקול האילם" היא אפוא אמצעי אפקטיבי לעירור הקורא לאחריות אנושית, אתית, וחברתית ולחשיבה מחדש על חייו של הסובל מדמנציה ועל חובתנו כלפיו.