החברה הקיבוצית השיתופית ידועה בגישתה ההומנית והאינטגרטיבית ביחס לזקניה. הזקנים יכולים להמשיך לעבוד, הם ממשיכים לגור באותה סביבה רב-גילית, הם ממשיכים להיות מעורבים בפעילויות החברתיות ומקבלים טיפול רפואי וסיעודי ברמה גבוהה. הזקנים הזקוקים לטיפול סיעודי יכולים לקבל שירותים בביתם או בבית הסיעודי. הבית הסיעודי בקיבוץ שונה מבית אבות בעיר. המעבר לבית הסיעודי יכול להיות לפרק זמן קצוב, שלאחריו האדם חוזר לביתו. כמו-כן, הפן הכלכלי אינו נכלל במסגרת השיקולים של המעבר, שכן הקיבוץ מספק את השירות הסיעודי לכלל החברים. הבית הסיעודי ממוקם במרכז הקיבוץ, הצוות הוא לרוב אנשי הקיבוץ שמכירים את הזקן שנים רבות. כמו-כן, הגבולות של הבית הסיעודי חדירים, במובן שהזקנים יכולים לצאת לעבוד במסגרות התעסוקה המוגנת ויכולים השתתף בפעילויות החברתיות בקיבוץ.
השינויים בחברה הקיבוצית מסמנים חוסר המשכיות בחיי חברי הקיבוץ הוותיקים, גם בהיבט הסיעודי. הבתים הסיעודיים הפכו ל"מרכזי רווח" המקבלים גם אנשים מבחוץ. לעתים המעבר אליהם הוא חד כיווני ואין דרך חזרה לבית בקיבוץ. כמו-כן, הצוות כולל גם אנשים מבחוץ, שאינם מכירים את הזקנים ממקודם.
ההצגה הנוכחית תתמקד בחברי קיבוץ (80+), המתגוררים בבית סיעודי בקיבוץ שיתופי המשתנה בהדרגה לפחות שיתופי. המחקר בוחן את האופן שבו מציגים את עצמם הזקנים, ונעזר בשיטות מחקר נרטיביות ובתצפית משתתפת. שדה המחקר- קיבוץ במרכז הארץ- הוא מעין מעבדה לבחינת מרכזיות הקונטקסט החברתי להבנת הזדקנות בבית סיעודי- כאשר השדה נתפס כ"בית" או שמא נתפס דומה יותר למוסד טוטלי, לפי הגדרתו של גופמן.