בהרצאתי אנתח את התמורות באיגוד העובדים הסוציאליים, מהקמתו ועד תקופתינו, באמצעות המושג יחידות דוריות.
התיאוריה על יחידות דוריות (Mannheim 1952) גורסת כי דור אינו מהווה יחידה סטטיסטית בלבד, אלא עשוי בתנאי מסוימים להתפתח ליחידה חברתית בעלת מאפיינים ייחודיים. דבר זה מתרחש בעת שקבוצת גיל מסוימת פוגשת בתנאים חברתיים ייחודיים או באירועים היסטוריים מכוננים. מפגש זה מעצב אצלה אינטרסים ייחודיים לצד תפיסות ודפוסי התנהגות חדשניים. במחקרי על איגוד העובדים הסוציאליים הישראלי ניתחתי את השינויים שהתרחשו בו במונחים של יחידות דוריות. המחקר נערך בחודשים ינואר-יוני 2016. הנתונים נאספו באמצעות ראיונות, ניתוח מסמכים ותצפיות.
הממצאים מעידים על כך שיחידות דוריות היוו את הגורם המעצב המשמעותי ביותר באיגוד ובאמצעותן ניתן להסביר מגמות של התמדה לצד שינוי. דור המייסדים של העובדים הסוציאליים, מימי היישוב ועד תחילת שנות הששים, היה מגויס לפרויקט בניין האומה וכלל בעיקר עובדים לא-אקדמאיים. התוצאה עבור האיגוד הייתה כפיפות מוחלטת להנהגת ההסתדרות, שנהנתה אז מכוח כמעט אבסולוטי. הדור השני היה של עובדים סוציאליים אקדמאיים. דור זה התגבש בשנות הששים והשבעים, והביא למהפכה באיגוד, כאשר הפך אותו לעצמאי והטמיע בו אידיאולוגיה פרופסיונאלית והישגית, עם תודעה של מעמד בינוני. הדור השלישי החל להתגבש לקראת סוף העשור הקודם, וכולל עובדים סוציאליים שהם פרופסיונאליים בהכשרתם, אך רבים מהם מועסקים בגופים המופרטים ובאופן פוגעני, ולכן פיתחו תודעה פרולטארית ורדיקלית יותר.
שני הדורות האחרונים, של העובדים הסוציאליים הוותיקים-פרופסיונאליים והצעירים-פרופסיונאליים-פרולטארים, הם בעלי נוכחות משמעותית באיגוד כיום. ההידברות וגם המתחים ביניהם מעצבים את האופי של האירועים המכוננים האחרונים, כמו שביתת העובדים הסוציאליים בשנת 2013 וצו ההרחבה שנכנס לתוקפו השנה.
