הגמגום הנו ליקוי תקשורתי, ולפיכך הוא משפיע רבות על האדם מבחינה רגשית וחברתית.
המחקר הנוכחי עסק בתחושת ה"תקווה" בקרב המגמגמים. תקווה מוגדרת כ"תפיסה קוגניטיבית כי האדם מסוגל להשיג מטרות נחשקות".
מטרת המחקר היא לראות את הקשר בין ממד התקווה לבין סגנון ההתמודדות אצל דוברים מגמגמים במצבי דחק יומיומי ודחק תקשורתי.
המחקר נערך בקרב 20 מבוגרים מגמגמים וקבוצת ביקורת שכוללת 20 מבוגרים שוטפים. המשתתפים התבקשו למלא שלושה שאלונים: שאלון פרטים אישיים, שאלון למדידת רמת התקווה ושאלון לבחינת סגנון ההתמודדות. נוסף על כך, המגמגמים מילאו שאלון שבודק ההתמודדות במצבי דחק תקשורתי, ונבדקה חומרת הגמגום דרך שיחה וקריאה של קטע קריאה.
במחקר הנוכחי נמצא הבדל בשני ממדי התקווה (הממד הנתיבי, ממד ההישגיות) בכך שהממוצעים של הדוברים השוטפים בשני הממדים יותר גבוהים מאשר של הדוברים המגמגמים. נוסף על כך, הדוברים המגמגמים הציגו עדיפות לסגנון התמודדות ממוקד רגש. התמודדות זו איננה מנסה להתמודד עם מצב הלחץ, אלא מכוונת להפחתתו או לניהול המצוקה הרגשית המלווה את מצב הלחץ. לעומת זאת, הדוברים השוטפים הציגו עדיפות לסגנון התמודדות הממוקדת בבעיה. התמודדות זו כוללת אסטרטגיות המכוונות כלפי שינוי פנימי אישיותי. ממצאי המחקר מצביעים על כך שככל שרמת סגנון התמודדות הממוקדת בבעיה גבוהה אצל הדובר המגמגם, כך גם גבוהה רמת סגנון ההתמודדות-קרבה לעומת הימנעות במצבי דיבור. כמו כן, ממצאי המחקר תומכים בהשערה כי ככל שעולה רמת התקווה, כך גם עולה רמת ההתמודדות הממוקדת בבעיה אצל הדוברים השוטפים והמגמגמים. בהתאם לכך, ניתן להסיק כי יש חשיבות לביצוע עבודה טיפולית שתתמקד בהקניית תחושת ה"תקווה", כי התקווה אינה תכונה מולדת, אלא דפוס חשיבה נלמד ורציף שבו טמונה האמונה העצמית של האדם שבאפשרותו להשיג את מטרותיו Snyder, 2002)).
