הביצוע של בני 60+ במבחנים נוירופסיכולוגיים (וקוגניטיביים) יכול לקבע את השקפתנו על יכולותיה של אוכלוסיה זו. בסקירת ספרות מקיפה אנו מראים שכלל האבחונים האלה מתבססים על שתי הנחות יסוד סמויות: 1. המבחנים מהווים הערכה תקפה של יכולתם של בני 60+. 2. יכולות קוגניטיביות דועכות עם הגיל בגיל מבוגר. לאחר בחינה קפדנית של הספרות אנו מנסים לערער על ההנחות האלה. אנו מעלים שני מקורות שונים המסכנים את תוקף המבחנים. ראשית, נסקור ממצאים המראים כי ירידה בביצוע במבחנים הקוגניטביים עם הגיל יכולה להיות קשורה, לפחות בחלקה (אם לא ברובה), לשינויים בחושים ולא (רק) לשינויים קוגניטיביים (השערת הדרדרות המידע information degradation). באופן מיוחד, נתמקד במחקרים המראים כיצד שיקום שמיעתי ו/או שיפור בתנאי השמיעה משפר ביצועים באבחונים נוירופסיכולוגיים. שנית, נדון בהשפעה שיש לאיום תיוג בזקנה על ביצוע במבחנים האלה. דגש ינתן לאינטראקציה בין שני גורמים אלה, כאשר איום תיוג בזקנה עשוי להעצים את הירידה ביכולת להבין מידע דבור. חשוב להדגיש כי שני גורמים אלה, ירידה חושית ואיום תיוג, קיימים הן בחיי היומיום ובמיוחד בקונטקסט של הערכת יכולות במעבדה או בבית החולים. אני ממליצים להתמקד בשני גורמים אלה כאשר ניגשים לאבחון נוירופסיכולוגי בזקנה. למעשה, הסקירה מראה שמקרים רבים אבחונים קוגניטביים מערבבים בין יכולות שמיעה ליכולות קוגניטיביות. אנו מעלים את החשש שאבחונים אלה עושים הערכת חסר ליכולותיהם של בני ה60+, ועלולים להוביל לגילנות (הטיה כנגד מבוגרים) במישור הרפואי, מדעי וציבורי. הסרת החסמים השמיעתיים (שימוש בהגברה בחדר הבדיקה, בדיקת שמיעה לפני אבחון נוירופסיכולוגי) יכולים לשפר את דיוק האבחנה, לחסוך משאבים ולשפר את איכות החיים של בני ה60+.
