מרבית שיטות הטיפול המקובלות בגמגום דורשות מהמגמגם הגברת המודעות לדיבורו לצד האטת קצב הדיבור. הדיבור הוא מיומנות פרוצדורלית אוטומטית לחלוטין אצל דוברים שוטפים אולם, כנראה פחות אוטומטית אצל דוברים מגמגמים. כידוע, אוטומטיזציה של מיומנות כרוכה בביצוע חלק, מהיר ונטול מאמץ תוך הישענות על משאבי קשב מינימליים. שיטות טיפול רבות מערבות תהליכים אקספליסיטיים במיומנות הדיבור, ובכך עלולות להפחית אף יותר מהאוטומטיות. במחקרי קריאה נמצא שקוראים דיסלקטיים שיפרו את קריאתם בעקבות אימון של האצת קצב הקריאה. אחת ההשערות הייתה שלדיסלקטיים אוטומטיות מופחתת בזיהוי ופענוח המילה הכתובה, והאצת הקצב תרמה לשיפור האוטומטיזציה בקריאתם. השוואה בין מחקרים שנעשו על דיסלקטיים ועל דוברים מגמגמים, מצביעה על אפיונים נוירו-ביולוגיים והתנהגותיים המשותפים לשתי האוכלוסיות, ומחזקת את קיומה של אוטומטיות מופחתת בשני המקרים. מטרת המחקר הייתה לבדוק השפעתו של אימון בהאצת קצב הקריאה, על שטף הדיבור של דוברים מגמגמים במטלות קריאה ודיבור ספונטני. חמישה דוברים מגמגמים בגילאי 28-55, דוברי עברית כשפת אם (או ברמה דומה), תרגלו האצת קריאה קולית באמצעות תוכנת RAP במהלך 10 מפגשים: מפגש הפתיחה נועד לאיסוף נתוני הבסיס; מפגשים 2-10 כללו שתי יחידות אימון (השונות זו מזו) בהאצת קצב (קריאה קולית), ומטלה של אחזור סיפור קצר (דיבור ספונטני). חושבו אחוזי גמגום בקריאה ובדיבור; קצב הקריאה נמדד באותיות לשנייה. הממצאים העיקריים היו עלייה בשיעור של יותר מפי 1.5 בקצב הקריאה, וכן ירידה ניכרת בשכיחות הגמגום בקריאה עם ירידת הממוצע מ-6.63% (ס"ת 3.61%) במפגש הפתיחה ל-1.8% (ס"ת 1.83%) במפגש האחרון. התוצאות הראשוניות הללו עשויות להצביע על כך שאימון בהאצת דיבור (ספציפית, קריאה) עשוי לסייע לשיפור בשטף הדיבור במטלת קריאה, ואולי אף בדיבור ספונטני. יתכן, כי השפעתו החיובית של האימון על האצת קצב הדיבור התאפשרה בזכות שיפור האוטומטיזציה של הדיבור במטלת הקריאה, שהובילה להפחתת הגמגום בקריאה. מדובר במחקר חלוץ שכלל מעט נבדקים, ותוצאותיו מצדיקות מחקר המשך נרחב יותר שעשוי להשליך על תכניות התערבות עתידיות בגמגום.
