הפקה קולית של מילים (אמירתן בקול) משפרת את זכירתן ביחס למילים שאינן מופקות (נלמדות בקריאה או הקשבה בלבד), יתרון המכונה ‟אפקט ההפקה‟ (Production Effect). ההסבר המקובל לאפקט ההפקה הוא המובחנות הגבוהה של המילים הנאמרות בקול על פני המילים האחרות. מקור מובחנות זו הוא כמות תהליכי העיבוד הייחודיים הכרוכים בלמידת המילה. ככל שכמות תהליכי העיבוד (בשלב הלמידה) גדולה יותר, כך המילה מובחנת יותר, ונזכרת טוב יותר (בשלב המבחן). בקריאה בקול מתרחשים שלושה תהליכי עיבוד שונים: קריאת המילה (עיבוד ראייתי), היגוי המילה (מוטורי) ושמיעתה (שמיעתי). קריאה בשקט מערבת תהליך עיבוד (ראייתי) בודד. העיבוד העמוק יותר, המערב מספר אופנויות-חוש, מביא לזכירה טובה יותר. העובדה שאמירה בקול היא טכניקה קלה וטבעית, שנמצאה כמשפרת את ביצועי הזיכרון אפילו אצל ילדי גן, תמכה באפשרות כי תהיה יעילה גם אצל בעלי מש"ה, המפגינים לקויים בזיכרון מחד, וקשיים להשתמש בשיטות זכירה (mnemonics) אחרות מאידך.
מטרות המחקר היו לבדוק את קיומו של אפקט ההפקה בלמידת גירויים שונים בקרב בעלי מש"ה, ולבחון האם הפקתם הקולית תשפר את זכירתם ביחס לטכניקות למידה אחרות (קריאה בלבד, הקשבה).
במחקר השתתפו 50 מבוגרים צעירים (גילאי 20-40 שנים) בעלי מש"ה ברמה קלה – בינונית (רשומים במחלקות לשירותים חברתיים, ובעלי אבחון של מש"ה), המתגוררים במסגרות דיור חוץ-ביתיות ועובדים במרכזי-יום. המחקר הורכב מארבעה ניסויים. בניסויים 1 ו-2 הגירויים היו תמונות (של מילים שכיחות ושל מילים נדירות, בהתאמה), בניסוי 3 הגירויים היו מילים שכיחות כתובות, ובניסוי 4 נבדקה למידת משפטים מתוך טקסט.
ממצאי המחקר תמכו בקיומו של אפקט הפקה (יתרון בזכירה למילים שנלמדו באמצעות הפקה קולית לעומת ללא הפקה) בלמידת תמונות מילים שכיחות, מילים כתובות וטקסט. ממצא זה תומך בשימוש בהפקה קולית ככלי לחיזוק הזיכרון ארוך הטווח בקרב בעלי מש"ה, כפי שנמצא גם בקרב אוכלוסיות מיוחדות אחרות (מושתלי שבלול, אנשים עם דיסארטריה). לעומת זאת, בלמידת תמונות מילים נדירות ולא-מוכרות, לא נצפה יתרון בזיכרון להפקה הקולית. נדון בממצאים אלו, ובהשלכותיהם התיאורטיות והקליניות.
