אירועים מוחיים בגיל ההתבגרות ובגיל הצעיר הינם נדירים יחסית, אך שכיחותם עולה בעשור האחרון. בהשוואה למבוגר, אירוע מוחי אצל מתבגר מותיר אותו נכה, עוד בטרם גיבש את זהותו האישית, החברתית, הלימודית והתעסוקתית. העלייה בשכיחות האירועים המוחיים בגיל הצעיר והשלכות ארוכות הטווח, מעוררים עניין מחקרי רב הן בזיהוי הגורמים לתופעה והן בפיתוח תכניות התערבות יעילות שיענו על צרכיה הייחודים של אוכלוסייה זו. אפזיה היא אחד מהסימפטומים השכיחים לאירוע מוחי. עם זאת, מעט ידוע לנו על ההיבטים הייחודים של לקות זו בגיל ההתבגרות.
הביטוי הקליני של הפרעת שפה נרכשת במתבגרים דומה לזה של מבוגרים והראייה האבחונית המקובלת באבחון אפזיה במבוגרים מיושמת גם בקרב מתבגרים. זאת, למרות בסיס הידע על כך שמוחו של המתבגר ממשיך להתפתח ולהשתנות לתוך שנות העשרים. לאפזיה במתבגרים עשויות להיות השלכות ייחודיות ארוכות טווח על תפקודו האקדמי, החברתי ועל גיבוש הזהות העצמית והעצמאות האופייניים לגיל זה. לפיכך, הטיפול במתבגרים עם אפזיה מצריך התערבות מותאמת לאתגרים הייחודיים לשלב התפתחותי זה.
בהצגה הנוכחית תוצג תכנית התערבות בנער בן 17 שנים עם אפזיה רצפטיבית, בעקבות אירוע מוחי, המבוססת על מודל ה- ICF (The International Classification of Functioning Disability and Health, WHO, 2001) 1. לאחר התהליך האבחוני, נבנתה תכנית ההתערבות בהתאם לתפקוד המצופה מהנער, לצד התייחסות מעמיקה לגורמים האישיותיים והסביבתיים של הנער ומשפחתו. כך שמטרות הטיפול ומגוון הפעילויות נבחרו בהתבסס על תמות מרכזיות של עצמאות, יכולת למידה וכישורים חברתיים- צרכים שזוהו כשמשמעותיים ביותר עבור הנער ותורגלו ברמת הפעילות וההשתתפות.
1World Health Organization (2001) International Classification of Functioning, Disability, and Health. World Health Organization.
