רקע: למרכיב ההנגנה בדיבור יש חשיבות הן בהיבט השפתי והן בהיבט התקשורתי. במחקר קודם אצל 29 משתמשים בימודלים (שתל ומכשיר שמיעה באוזן הנגדית) עם ליקוי שמיעה חמור עד עמוק באוזן הנגדית להשתלה, נבדקה תפיסת ההנגנה באמצעות מבחן אשר הציג למאזין משפטי חיווי ושאלה הנאמרים על ידי דובר אחד קבוע על רקע רעש מתחרה של שלושה דוברים גברים. ממצאי המחקר אומנם הראו יתרון למצב האזנה בימודלי לעומת מצב האזנה עם שתל בלבד, אך היתרון היה קטן. המסקנה של המחקר היתה כי המבחן לא היה רגיש מספיק וכמות שרידי השמיעה האקוסטית באוזן הלא מושתלת היו מועטים מדי. מכדי להראות את היתרון הבימודלי המשלים המצופה.
מטרה: לבחון באמצעות מבחן הנגנה מורכב יותר האם קיים יתרון במצב האזנה בימודלי לעומת מצב האזנה עם שתל בלבד בשומעים בי -מודלים עם ליקוי בינוני-חמור באוזן הלא מושתלת.
שיטה: העבודה כללה 15 מושתלים מבוגרים עם ליקוי בינוני חמור באוזן הנגדית להשתלה. תפיסת ההנגנה הוערכה באמצעות האזנה למשפטי חווי ושאלה מוקלטים על ידי שישה דוברים מתחלפים (שלוש נשים ושלושה גברים) על רקע רעש של ארבעה דוברים (שתי נשים ושני גברים). המבחן בוצע בשלושה מצבי האזנה: שתל בלבד, מכשיר שמיעה בלבד, שתל ומכשיר שמיעה באוזן הנגדית.
תוצאות: תפיסת ההנגנה שהוצגה על ידי מספר דוברים על רקע רעש מגוון דוברים הייתה גבוהה יותר באופן משמעותי עם יתרון גבוה למצב האזנה בימודלית (M = 82%, SD =13%) בהשוואה להאזנה עם שתל בלבד (M= 62%, SD = 16%). בנוסף אחוזי הטעויות במשפטי שאלה לעומת חיווי היו קטנים יותר בהאזנה בימודלית (1%) בהשוואה להאזנה עם שתל בלבד (8%).
מסקנות: העבודה הנוכחית מציעה כלי הערכה רגיש עבור הערכת תפיסת ההנגנה בתנאי ההאזנה מורכבים. הכלי מאפשר להראות את היתרון של שימוש במכשיר שמיעה באוזן הנגדית להשתלה בשימוש ברמזים של תדרים נמוכים ולחדד את האבחנה לגבי הצורך בשתל שבלול באוזן הנגדית.
