מבוא: עדויות ממחקרים קודמים הראו כי ניתן לעורר תחושת שמיעה באמצעות מתן גירוי תנודתי על רקמות רכות כגון המוח, העין הצוואר וכו`. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי המכניזם אשר מעורר את השמיעה בתגובה לגירוי מסוג זה. יש הטוענים כי בעת גירוי על רקמה רכה, מגיע גל הקול לאוזן הפנימית במסלול הולכה שאינו גרמי, הכולל ערוצי נוזלים ורקמות רכות בעלות עכבה אקוסטית הדומה למים. מנגד, חוקרים אחרים גורסים כי גירוי על רקמה רכה מוביל בסופו של דבר לתנודות גולגולת ולפיכך מדובר בשמיעה בהולכת עצם. ממחקרים שנערכו עד כה לא ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות מאחר ורוב המחקרים מדדו תנודות של עצם הגולגולת בגוויות או בבעלי בעלי חיים ואילו בבני אדם נערכו בדיקות סף התנהגותיות ללא מדידה של תנודות עצם. עד כה, לא נערך ניסוי אחד שהשווה את תנודות הגולגולת ותחושת שמיעה כתגובה לגירוי על רקמה רכה.
מטרה: לבחון לראשונה את הקשר שבין תנודות עצם לבין ספי שמיעה בבני אדם בעת גירוי על רקמה רכה בעזרת נבדקים בעלי שתל מעוגן עצם.
שיטה: קבוצת המחקר כללה חמישה נבדקים בעלי שתל מעוגן עצם. ספי שמיעה התנהגותיים נקבעו בעת מתן גירוי למסטואיד (הולכת עצם) ולצוואר (הולכת רקמה רכה). בנוסף, נמדדו תנודות עצם על השתל באמצעות לייזר דופלר בתגובה לגירויים על הצוואר ועל המסטואיד.
תוצאות: תנודות עצם על השתל נמדדו עד עוצמה של 50dB HL בגירוי על הצוואר ועד 40dB HL בגירוי על המסטואיד. נמצא קשר ליניארי מובהק בין תנודות העצם לעוצמת הגירוי בשני אתרי הגירוי בכל התדרים. נמצא כי השינוי בספי השמיעה בין רקמה רכה לבין עצם היה דומה לשינוי בתנודות העצם בכל תדרי הבדיקה.
מסקנות: נמצא כי ספי השמיעה קשורים לתנודות העצם בעת גירוי על הצוואר. לפיכך, ניתן להסיק כי גירוי על הצוואר הוביל לשמיעה בהולכת עצם. ייתכן כי מגנון הולכה שאינו גרמי דומיננטי במקרה של גירוי אתרי רקמה רכה אחרים.
