רקע: על רקע הגידול באוכלוסיית הזקנים, הן במונחי מספרם המוחלט, והן בשיעור היחסי בכלל האוכלוסייה, ולאור המעבר ממסגרת המבוססת על פנסיות תקציביות והסתדרותיות, שהבטיחו שיעורי תחלופה נדיבים יחסית, למסגרת פנסיוניות חדשות המובילות לשיעורי תחלופה נמוכים בהרבה עולה חשיבות המחקר הנוכחי.
מטרות: לבחון מהי מידת הנכונות של עובדים לחסוך לפנסיה לזקנה. במסגרת זו, נבחנו שאלות משנה ביחס לקשרים בין משתני רקע אישיים ותעסוקתיים לבין נכונות זו וכן היחס שבין רמת הידע של המשתתפים אודות פנסיה למידת הנכונות להפריש לקרן פנסיה.
שיטה: מחקר זה בוצע על פי שיטת מחקר כמותנית, והתבססה על סקר טלפוני של מדגם הסתברותי מייצג של 502 מבוגרים ישראליים דוברי עברית בגילאי עבודה. כלי המחקר היה שאלון מובנה וסגור אשר התבסס על שלושה חלקים: בחלק הראשון נשאלו שאלות סוציו דמוגרפיות, בחלק השני נשאלו שאלות ידע בתחום הפנסיה, ובחלק האחרון נשאלו שתי שאלות ספציפיות ביחס לנכונות להפריש לפנסיה: האחת בחנה את מידת הנכונות במונחים של שיעור הפרשה באחוזים; והשנייה שאלה אודות מידת הנכונות במונחים של שיעור ההפרשה במונחים ריאליים.
ממצאים:
מסקנות והשלכות: ממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על הצורך בהמשך העמקת והעשרת המחקר בכל הנוגע לנכונות להפריש לפנסיה. מחקרי המשך ראוי להם להתמקד במסגרות תאורטיות שחורגות מעבר למשתנים התיאוריים על מנת להבין טוב יותר לא רק מי מוכן להפריש יותר או פחות, אלא למה.