המשמעות שבני ה-50 מעניקים לתכנון תקופת החיים שלאחר הפרישה

רקע: חשיבות ומרכזיות המחקר אודות תכנון מוקדם של פרק החיים שלאחר הפרישה עלו בעשורים האחרונים, זאת לאור העובדה שתקופת החיים שהפורשים צפויים לחיות בפנסיה התארכה משמעותית בשל העלייה בתחולת החיים והירידה בגיל הפרישה האפקטיבי.

מטרות: להעמיק את ההבנה של תהליך התכנון, את האופן שבו בני 50 ומעלה חווים את תכנון חייהם העתידי לאחר הפרישה, מבנים תסריטי חיים כתוכנית אירועים עתידיים והמשמעות הפיננסית שמעניקים לכך.

שיטה: במחקר שבוצע על פי עקרונות שיטת המחקר האיכותנית במסורת הפנומנולוגית זאת לאור ההבנה שתכנון החיים העתידיים לאחר הפרישה הוא תהליך סובייקטיבי. המדגם כלל שמונה נשים ושבעה גברים בני 51-55 שעדיין נמצאים בשלב העבודה. איסוף הנתונים בוצע באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים, שהתבססו על מדריך ראיון שחולק ל-4 עולמות תוכן: 1. עולם העבודה לאורך מהלך החיים. 2. המקום של תכנון במהלך החיים. 3. תרחישי חיים מתוכננים לאחר הפרישה. 4. התבוננות רטרוספקטיבית ועתידית על תכנון והמשמעות של זה.

ממצאים: שלוש תמות מרכזיות: 1. עולם העבודה כמפתח לתכנון תקופת החיים שלאחר הפרישה- הקשר בין עולם העבודה הנוכחי והעולם העתידי כאשר מושג העבודה משמש כמפתח לתכנון העולם העתידי והוא נתפס על ידי המשתתפים בדרכים שונות. 2. אל "הלא נודע" – הזיקנה שמקשה על תכנון העתיד- דפוסי התכנון שפיתחו המשתתפים לאורך מהלך חייהם הבוגרים הכוללים את תפיסת העבודה. 3. תרחישי תכנון לפרק החיים שלאחר הפרישה כניסיון להכניס ודאות בתקופה של אי-ודאות.

מסקנות והשלכות: המשגת "מודל עצמי תכנוני לתקופת החיים שלאחר הפרישה" מאפשרת להבין שבני אדם מתכננים את עתידם תמיד, וזאת באמצעות דפוס תכנון אישי וייחודי. נדמה שחשיבות התכנון של פרק החיים בזיקנה, מרכזיותו בחיי האדם והקשים המתלווים אליו מצביעים על כך שלא ניתן להותיר זאת באחריות הבלעדית של הפרט אלא שעל המדינה להתערב בנושא. מסקנות מחקר זה עשויות לשמש בסיס ראשוני לשיח ציבורי- ממלכתי לבחינת הדרכים בהן יכולה המדינה לעודד ולסייע לאזרחיה לתכנן את עתידם.