בני כמה מרגישים ניצולי שואה וילדיהם המבוגרים?

מטרת העבודה: חשיפה לטראומה ומצוקה פוסט-טראומטית קשורות לתפיסות פחות חיוביות של הזדקנות כגון זהות גילאית זקנה והזדקנות פחות מוצלחת. המחקר הנוכחי בדק לראשונה האם תפיסות פחות חיוביות של הזדקנות עשויות לעבור לאורך הדורות במשפחות של ניצולי שואה וילדיהם המבוגרים.

שיטות: המדגם כלל 143 זוגות של הורים זקנים וילדיהם המבוגרים. הורים זקנים (גיל ממוצע 81.7; 57 הורי השוואה ו-86 ניצולי שואה) דיווחו על סימפטומים פוסט-טראומטיים, גיל סובייקטיבי ותפיסות לגבי הזדקנותם בעוד ילדיהם (גיל ממוצע 55.4; דיווחו על גיל סובייקטיבי ותפיסות לגבי הזדקנות ביחס לעצמם ולהוריהם.

ממצאים: יחסית להורי השוואה ולניצולי שואה שלא סבלו מרמה קלינית של פוסט-טראומה, ניצולי שואה שסבלו מרמה קלינית של פוסט-טראומה הרגישו זקנים יותר ותפסו את הזדקנותם באופן פחות חיובי. ילדיהם של ניצולי שואה פוסט-טראומטיים תפסו את עצמם ואת הוריהם כזקנים יותר וכמזדקנים באופן פחות חיובי. מודלים של תיווך סדרתי הראו כי הקשר בין מצוקה פוסט-טראומטית בהורים לבין תפיסות הזדקנות פחות טובות בילדים מתווך ע"י תפיסות ההזדקנות של ההורים והאופן בו הילדים תפסו את הזדקנות הוריהם.

מסקנות: המחקר מספק עדות ראשונית לכך שמצוקה פוסט-טראומטית קשורה לתפיסות ההזדקנות, הן של ההורים שנחשפו לטראומה והן של ילדיהם המבוגרים. לאור העובדה כי תפיסות הזדקנות עשויות לעצב את אופן ההתמודדות מול אובדנים בזיקנה, יש לתת מקום משמעותי לתפיסות אלה בהתערבויות עם ניצולי שואה ומשפחותיהם.