מטרת העבודה: נוכחות המוות היא חוויה פנימית אנושית של קיום המוות בחיי האדם המשפיעה על עולמו. חוויה זו מעסיקה בכל גיל, אך מועצמת לקראת הזדקנותו של האדם. מטרת עבודה זו היא לחקור את ההיבטים הבין-דוריים של התופעה לעומק, ולבדוק כיצד תופסים ניצולי שואה זקנים ובני משפחותיהם את נוכחות המוות במהלך חייהם. בעבודה זו יוצגו מספר ממצאים ראשוניים מעבודת הדוקטורט של החוקרת הראשונה המתייחסים להעברה בין-דורית של ביטויי מוות בקרב ניצולי שואה וצאצאיהם. רוב הידע הקיים בספרות בתחום זה בודק היבטים ספציפיים של השפעות מצבי דחק על הניצולים ומשפחותיהם. לא נמצא מחקר המבוסס על נקודת המבט של הניצולים עצמם וצאצאיהם לדורותיהם העוסק בנוכחות המוות, כמוטיב מרכזי בחייהם.
שיטות: המחקר עשה שימוש בגישה איכותנית במסורת הפנומנולוגית הפרשנית. המדגם הוא מדגם תיאורטי מכוון אשר כולל 15 יחידות בין-דוריות של ניצול, ילד בוגר ונכד בוגר, בסך הכול כ-45 משתתפים. איסוף הנתונים נעשה על ידי ראיונות עומק חצי מובנים.
ממצאים: מהנתונים עלתה טיפולוגיה של ביטויי מוות: 1. מטפורות של מוות 2. התנהלות משפחתית בצל המוות 3. מוטיבים של מוות המקשרים בין הדורות.
מסקנות: הניסיון להבין כיצד ניצולים זקנים וצאצאיהם חווים את נוכחות המוות לאורך מהלך חייהם ובזקנתם משלב שלושה עולמות תוכן: שואה, זקנה ויחסים בין-דוריים. נראה כי המוות נוכח בחיים לטוב ולרע ו''צובע'' את סיפור חיי הניצולים בצורות שונות ומגוונות. ביטויי המוות שעלו מתארים את האופן שבו המסרים מועברים לאורך הדורות והיכולת ללמוד מדינמיקה זו על העברה בין-דורית בהקשר לאירועים טראומטיים.