בדידות ותסמיני דיכאון בגיל המבוגר: התפקיד הממתן של תוחלת חיים נצפית

מטרת העבודה: מחקרים רבים מצביעים על הקשר שבין בדידות ותסמינים דכאוניים לאורך מעגל החיים, ובגיל המבוגר, שני המשתנים מהווים אינדיקטורים לירידה ברווחה הנפשית ובתפקוד הפיזי. בשנים האחרונות, חלה עלייה בחשיבות המיוחסת לתפישות סובייקטיביות של הזמן הנותר לאדם לחיות (תוחלת חיים נתפשת), כאשר משתנה זה נמצא גם הוא קשור לתפקודים פסיכולוגיים ולבריאות פיזית. לפיכך, המחקר הנוכחי בוחן האם תוחלת חיים נתפשת ממתנת את הקשר שבין בדידות ותסמינים דכאוניים בגיל המבוגר.

שיטה: הנתונים נאספו מהמרכיב הישראלי של ה Survey of Health, Ageing and Retirement in Europe (SHARE-Israel). המשתתפים (N=2210, גיל ממוצע 70.35) מילאו, בין יתר שאלוני המחקר, שאלונים הבודקים בדידות, סימפטומים דכאוניים, ואת ההסתברות, כפי שהם תופשים אותה, לחיות עד לגיל מסוים (תוחלת חיים נתפשת). הנתונים נותחו בעזרת רגרסיה היררכית.

תוצאות: לצד הקשר הצפוי בין בדידות לתסמיני דיכאון בגיל המבוגר, נמצאה אינטראקציה מובהקת בין תוחלת חיים נתפשת ובדידות בהקשר של תסמינים אלה. בדיקה נוספת העלתה כי הקשר בין בדידות לתסמינים דכאוניים התחזק בקרב נבדקים עם תוחלת חיים נתפשת גבוהה (דהיינו, אנשים המרגישים כי יש להם סיכוי לחיות זמן רב).

מסקנות: הממצאים מדגישים את התפקיד הייחודי של תוחלת חיים נתפשת בהקשרים של פסיכופתולוגיה בגיל המבוגר. בעוד שלרוב, תחושה של זמן רב לחיות קשורה באופן חיובי עם רווחה נפשית, מחקר זה מצביע כי במקרים מסוימים, תפישה שכזו עשויה להיות לרועץ.