מודל `קבלת החלטות נתמכת` והתאמתו לאוכלוסיית הזקנים

מינוי אפוטרופוס הנו אחד ההסדרים השכיחים ביותר בעולם להגבלת האוטונומיה של האדם הזקן. מעת המינוי נתונות החלטותיו לשליטת האפוטרופוס בכל תחומי המינוי, לרבות בחירת מקום מגוריו, קבלת טיפול רפואי או ניהול חשבון הבנק. ובפועל ניטלת ממנו יכולת הבחירה וקבלת ההחלטות בכל תחומי חייו. למינוי אפוטרופוס גם השלכות טיפוליות שליליות על האדם, כגון פגיעה בדימוי העצמי. בישראל בדומה למדינות רבות השתרשה ההבנה, שמינוי אפוטרופוס צריך להיעשות, אם בכלל, במשורה וכאמצעי אחרון לאחר שמוצו אמצעים מידתיים יותר.

תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (2016) הביא למהפכה בתחום. נוספו שתי חלופות חדשות למוסד האפוטרופוס, ייפוי כוח מתמשך, והחלופה החדשנית "תומך החלטות". כך נוצר "ארגז כלים" רחב יותר של חלופות שתכליתן לשמר עד כמה שניתן את האוטונומיה של הזקן עם המוגבלות, ואף להעצימו.

מנגנון "תומך החלטות" הוא ההסדר המשפטי החדשני ביותר, אשר התפתח מתוך האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות (2006). מדובר בכלי משפטי וחברתי, המסייע במימוש הכשרות המשפטית, ומאפשר קיום רצונותיו והעדפותיו של האדם, שמירת עצמאותו וקידום זכויותיו. לכך חשיבות גדולה עבור אנשים זקנים. השענות על אבחון של דמנציה, לדוגמה, ששכיחותה עולה בזיקנה, לצורך מינוי אפוטרופוס לאדם הפכה בלתי לגיטימית. ירידה קוגניטיבית איננה עוד פרמטר להגבלת כשרות משפטית, אלא קריטריון לביצוע התאמות למימושה.

כאמור, התפתחות דרמטית וחשובה זו נעשתה רק לאחרונה, אך כבר כעת עולים קולות מהשטח המערערים על התאמתו לאוכלוסיית הזקנים, וזאת בניגוד לחלופה של ייפוי כוח מתמשך. הטענה הרווחת היא כי מודל זה אינו מתאים לאוכלוסיית הזקנים בשל העובדה שרוב רובם של המינויים לאפוטרופוס על זקנים נעשים בגין מחלות זחלניות כגון דמנציה.

במסגרת הרצאה זו נבקש לערער על הנחה ולהציג תזה הפוכה, קרי, כי מודל זה מתאים לחלק ניכר מאוכלוסיית הזקנים כולל אלו המאובחנים עם מחלות זחלניות.

בהרצאה נתייחס לסוגיות הבאות: א. מודל "קבלת החלטות נתמכת" והטמעתו במשפט הישראלי ב. הטענות בדבר אי התאמת המודל לאוכלוסיית הזקנים ומקורן ג. ביסוס הטענה כי מודל זה אכן ראוי ומתאים לאוכלוסיית הזקנים.