מטרות: עבור זקנים מאושפזים, כל יום של היעדר ניידות מוביל לירידה תפקודית ולצמצום מרחב התנועה בקהילה בטווח הקצר והארוך. המחקר הנוכחי בחן השפעת התערבות "ללכת בשביל", על תפקוד בשחרור ועל תפקוד ומידת ניידות בקהילה חודש לאחר האשפוז.
שיטה: מחקר ניסויי-למחצה השווה 173 משתתפים בקבוצת הביקורת עם 177 בקבוצת ההתערבות שאושפזו בעקבות מחלה חדה במחלקות פנימיות במרכז רפואי "העמק". משתני התוצאה הוגדרו כהתדרדרות בין שבועיים לפני האשפוז לשחרור או חודש לאחר השחרור בתפקוד הבסיסי (נמדד באמצעות (Modified Barthel Index (MBI), בתפקוד האינסטרומנטלי (נמדד באמצעות Lawton's IADL scale) ובמידת הניידות (נמדדה באמצעות Yale Physical Activity Survey (YPAS)). משתתפי המחקר (גיל 7.0±75.1; 60% גברים) היו כשירים מבחינה קוגניטיבית ובעלי יכול ניידות בכניסה לאשפוז. מספר צעדים ליום במשך האשפוז נמדד באמצעות מדי-תאוצה מסוג אקטיקל. ההתערבות כללה עידוד להליכה של 900 צעדים ומעלה ליום. ניתנו כלים מותאמים לצוותים ולקרובי המטופל להתמודדות עם האתגרים הכרוכים בניידות מטופלים.
תוצאות: קבוצת מחקר וביקורת לא נבדלו משמעותית במאפיינים הדמוגרפיים ויכולת ניידות אובייקטיבית (De-Morton Mobility Index) בכניסה לאשפוז. מספר המטופלים שהלכו יותר מ-900 צעדים (כ-500 מטר) בקרב קבוצת ההתערבות היה גדול משמעותית לעומת קבוצת הביקורת (86.0% לעומת 58.8%, 0.001>p). חודש לאחר האשפוז 74 מטופלים מקבוצת הביקורת (42.8%) לעומת 53 (29.9%) בקבוצת התערבות התדרדרו ב-5 נקודות או יותר ב MBI(p<0.05). מגמה דומה נצפתה במידת הניידות בקהילה (YPAS) כאשר 58 נבדקים מקבוצת הביקורת (33.5%) לעומת 40 (22.6%) התדרדרו ב10 נקודות ומעלה (p<0.05). בניתוחים רב-משתניים שכללו שליטה בתפקוד בסיסי ואינסטרומנטלי, יכולת קוגניטיבית, חומרת המחלה ונתונים דמוגרפים, נמצא כי השתייכות לקבוצת ההתערבות היוותה גורם מגן מפני התדרדרות בתפקוד בסיסי (בשחרור ;OR=1.72; 95% CI: 1-2.90, p=0.05וחודש לאחריוOR=1.62; 95% CI: 1-2.65, p=0.05 ) ומפני צמצום במידת הניידות בקהילה (OR=2.32; 95% CI: 1.4-3.85, p=0.001) חודש לאחר האשפוז.
מסקנות: תוכנית ההתערבות "ללכת בשביל" המבוצעת על ידי צוות רב מקצועי ובני משפחה ומותאמת למשאבי המוסד, נמצאה יעילה בהפחתת מידת התדרדרות תפקודית בשחרור וחודש לאחר האשפוז.