השיח על הרחבת הגדרתה של הגילנות- מבט ביקורתי

מאז שהגילנות הוגדרה לראשונה בסוף שנות השישים, קיים דיון מתמשך ופורה בקרב חוקרים לגבי הגדרת הגילנות וההיבטים הכלולים בה. ניתן להבחין במגמה מתמשכת של הרחבת הגדרת הגילנות, זאת לאור מחקרים רבים בתחום כמו גם התפתחות תיאורטית של המונח. הרחבה זו באה לידי ביטוי בחמישה היבטים: התייחסות לאופן הביטוי (קוגנטיבי, רגשי והתנהגותי); 2. כיוון הגילנות (שלילי או חיובי) 3. רמת המודעות (מודע או לא מודע); 4. רמת הביטוי (מיקרו או מקרו); ו-5. אוכלוסיית היעד (זקנים או גם קבוצות גיל אחרות).

בעקבות מגמה זו, ברצוננו לבחון שני מקורות סיכון עיקריים לשיח מרחיב זה: ראשית, אימוץ הגדרה רחבה של גילנות, יכול להוביל לתפיסה של "עיוורון גיל" , השוללת ייחוס מאפיינים ייחודיים לזיקנה. תפיסה זו הינה מנוגדת למחקרים רבים, המצביעים על שינויים מתמשכים ומשמעותיים המתרחשים בגיל הזיקנה , הנוגעים ליכולות תפקודיות, קוגנטיביות, פסיכולוגיות ועוד. אי הכרה במאפיינים אלו עלולה למנוע מזקנים לקבל את השירותים והטיפולים הייחודים להם הם זקוקים.

יתרה מכך, ברצוננו לטעון, כי אימוץ גישה רחבה של גילנות, השוללת התייחסות להיבטים הייחודיים לגיל הזיקנה, נובעת באופן לא מודע מהפנמה של תפיסות גילניות, המעוגנות בחברה המערבית. חברה זו, הנותנת דגש רב לערכים כמו יצרנות ופעילות, נוטה להתכחש לירידה הבלתי נמנעת ביכולות אלו בגיל הזיקנה. הכחשה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בתיאוריות כמו "זיקנה פעילה" ו"זיקנה מוצלחת".

לבסוף, ברצוננו לקשור בין השיח על הגדרת הגילנות בפרט והזיקנה בכלל, לשיח רחב וותיק יותר הקיים בין זרמים שונים במחקר הפנמיסטי לגבי תפיסת ההבדלים בין המינים והגדרת סקסיזם. כך, הטענה בדבר החשיבות להכרה במאפייניה הייחודיים של הזיקנה, יכולה להקביל לזרם הפמניזם התרבותי, המדגיש את ההבדלים בין גברים לנשים וטוען כי הבדלים אלו אינם נובעים מהבניה חברתית בלבד. על פי זרם זה, דווקא אי ההכרה בהבדלים אלו גורמת לכשלים בהתייחסות שיוויונית לנשים בחברה.

סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בראיונות איכותניים, אשר נערכו עם זקנים ובני משפחתם. מניתוח ראיונות אלו עולה הצורך בהכרה בייחודיות מאפייני היזקנה והצורך במתן שירותים ייחודיים לזקנים כתוצאה מכך.