מערכת החינוך מנהלת לרוב שיח אודות תלמידים באופן שמדיר אותם ואינו משתף אותם. הנחת היסוד של שיח זה היא כי המבוגרים עדיפים על התלמידים בקבלת החלטות וכי הם "יודעים" טוב יותר מי הוא התלמיד, מה טובתו ומה נכון עבורו לעתיד.
הרצאתנו תבקש לבקר גישה זו – שאותה נכנה "השיח הנעדר" – תוך שימוש בהנחות היסוד של תפיסות פרוגרסיביות העומדות במרכז זרמי החינוך האלטרנטיבי בעולם וגם בישראל. ההרצאה תנתח את הסיבות מדוע השיח הישראלי נוקט בגישה קלאסית המדירה את התלמידים מהשיח אודותיהם ועם זאת מתיימר לנקוט בגישה פיידוצנטרית תוך התנגשות בין השיח המוצהר לשיח הנוהג.
ההרצאה תציע את האלטרנטיבות הפרוגרסיביות (הדמוקרטיות, הפתוחות והדיאלוגיות) אשר מבקשות להנכיח את הילד בתוך השיח, לתת לו קול ומקום ולהשמיע את הנרטיב שלו – לא רק מתוך רצון אינסטרומנטלי להקשיב לצד שלו (ב"משפט" אודותיו) אלא מתוך תפיסות הנוגעות בזכויות הילד כפי שהן באות לידי ביטוי גם באמנה הבינלאומית לזכויות הילד.
ההרצאה תעשה שימוש בניתוח דוגמאות מפגישות, שיחות, וועדות מקצועיות וישיבות פדגוגיות אודותיהם של ילדים. ניתוח זה יפרוס את "השיח הנעדר" – את ההיכרות החד-ממדית של הצוותים החינוכיים והטיפוליים עם הילד באמצעות סיכומים כתובים.
לבסוף, נציע מודל לקיום "שיח מנכיח" בהשתתפות הילדים תוך הישענות על עקרונות הפילוסופיה עם ילדים שמנכיחה ילדים בשיח מעמיק, מגיל צעיר, סביב סוגיות הנוגעות לחשיבה סביב שאלות קיומיות ואחרות מתוך תפיסה ביקורתית, יצירתית ואכפתית (Kizel, 2016a, 2016b). ננתח את תפיסותיהם של מתיו ליפמן (Lipman, 2003), מתיוס (Matthews, 1984, 1994) ואן מרגרט שארפ (Sharp, 1988) אודות יכולותיהם של ילדים צעירים להיות שותפים בשיח הנוגע גם לשאלות הנוגעות אליהן.