התנגדות הורית: עבודה עם הורים באוריינטציה חינוכית-טיפולית

מניסיונם של מחנכים רבים (גננות ומורים), עולה כי אחד הגורמים המשפיעים על מידת ההצלחה לקדם תלמידים בעלי קשיים בכיתה (במישור הלימודי ו/או במישור הרגשי-חברתי), הוא תגובת ההורים (נוי, 2014). תגובה הורית המתאפיינת בביטויים של חוסר אמון והתנגדות לשיתוף פעולה, מהווה עבור המחנכת, מכשול בניהול התהליך לקידום התלמיד. מעבר לפגיעה בהתפתחות התלמיד, ההתמודדות עם התנגדויות הורים, מהווה אחד המקורות המרכזיים לשחיקה הגבוהה של מחנכים.

נדמה כי אחת הסיבות המרכזיות לקושי של מחנכים בהתמודדות עם הורים מתנגדים, היא היעדר ידע מספק בנוגע למכלול הגורמים האפשריים, המניעים את ההורה לתגובת ההתנגדות במצבי קושי של הילד במסגרת החינוכית (גן/ביה"ס). למחנכים רבים נהיר אומנם כי מדובר ב"רגישות הורית" גבוהה במצב זה, אך אין די בכך כדי לסייע להם להתמודד באופן יעיל עם תגובות ההתנגדות השונות של הורים שונים. לפיכך אני סבורה כי היבט זה מחייב חקירה והבנה עמוקה יותר של מאפייני ההורה המתנגד.

במהלך עבודתי עם הורים ומחנכים לאורך השנים, התמקדתי במאפייני החוויה הרגשית של ההורה במצבי קושי של הילד במסגרת החינוכית. במהלך הדרך פיתחתי מודל יישומי לאפיון החוויה הרגשית של טיפוסי הורים מתנגדים שונים. המודל זוכה למשובים מצוינים מצד גננות ומורים רבים אשר הסתייעו בו לאורך השנים, ומתבסס על גישותיהן של פרופ` אסתר כהן (2017), וד"ר רונית פלוטניק (בתוך: כהן, 2008). גישות אלה תופסות את הטיפול בילד כתהליך המחייב טיפול בהורה, והנחת המודל המרכזית שלי היא כי ניתן ליישם עקרונות גישה זו המתייחסת לעולם הטיפול, גם לעבודה עם הורים במערכת החינוך. אני סבורה כי קשיים בתפקודי הילד במסגרת החינוכית, ניתנים להבנה בהקשר לתגובות ההורים בכלל ובקשר עם המחנכת בפרט, וחלק הכרחי בתהליכים לקידום התלמיד בעל הקשיים בכיתה, הוא התנהלותה המותאמת של המחנכת אל מול תגובות התנגדות של הוריו.

בהצגת המודל במסגרת הכנס, מטרתי העיקרית היא לבחון כיווני חשיבה נוספים חדשים ביחס לפיתוח אפשרי שלו, הן במסגרת העשייה המחקרית והן במסגרת היישום בשדה.

מקורות (מצ"ב)