הקשר בין תפיסות הורים בנוגע לכישורים הנדרשים עבור ילדיהם בחברה הניאו ליברלית לבין פרקטיקות השקעה בילדיהם

רקע

התמורות שחלו בחברה בעקבות תהליך הגלובליזציה וחדירת עקרונות ניאו-ליברליים (באומן, 2007; בק, 2002), מלווים במגמה להרחיב את אחריות ההורים על חינוך והכנת ילדיהם לחברה המשתנה (Schaub,2010; Lareau, 2011). המחקר מפנה זרקור לרוח תקופת המודרניות החדשה והשינויים שחלו בה בכלל ובמשפחה בפרט ותורם לחקר הקשר שבין עמדות לבין פרקטיקות של הורים.

מתודולוגיה

המחקר מבוסס על מערך מחקר משולב בדגש על Explanatory sequential Design בשני שלבים: הראשון כמותי- הועבר שאלון אינטרנטי ל-102 הורים לתלמידים, שהתייחס לתפיסות הורים בנוגע למבחר כישורים הנדרשים כיום בחברה (כגון:אינדיבידואליות, הישגיות או התמודדות עם מצבי אי-ודאות) ולארבע פרקטיקות של הורים: השקעה כספית בפעילויות מובנות בתחום האקדמי (כגון שיעורים פרטיים); השקעה כספית בפעילויות מובנות בתחום החברתי תרבותי (כגון ביקור במוזיאון); תמיכה בילדים בתחום האקדמי (שיחות בנושא חשיבות ההשכלה וכדומה) ותמיכה בתחום החברתי (שיחות בנוגע לתחום החברתי). השלב השני איכותני- ראיונות עם 10 הורים. שלב זה נועד לתרום להבנת הממצאים הכמותיים (Creswell, 2011;2009). המחקר בוצע בקרב המעמד הבינוני המתאפיין בטיפוח ממוקד והורות אינטנסיבית ((Lareau, 2011.

ממצאים

נמצא כי השקעת הורים בפעילויות מובנות אינה קשורה להשקעתם בתמיכה ושיחות. אולם, נמצא קשר בין שתי הפרקטיקות הקשורות בתמיכה ושיחות (בתחום האקדמי ובתחום החברתי). כמו כן, מצאנו כי הכישורים הבולטים שהורים מעוניינים לפתח אצל ילדיהם הינם הישגיות, קונפורמיות ונאמנות, אחריות וסובלנות לאחר. חלק מהכישורים נמצאו כקשורים עם פרקטיקות של תמיכה ושיחות ועם פרקטיקת השקעה בפעילות מובנת בתחום החברתי ותרבותי. אך אינם נמצאים במתאם עם פרקטיקת השקעה בפעילות מובנת בתחום האקדמי. ממצא זה תואם בחלקו את ממצאי הראיונות המראים שעבור הורים הפרקטיקה המרכזית לקידום יכולות ילדיהם הינה באמצעות תמיכה ושיחות ולא באמצעות פעילויות מובנות. הורים דיווחו כי המניעים להשתתפות בפעילויות מובנות נובעים בעיקר מצורכי הנאה, פעילות ספורטיבית ולחץ-חברתי ופחות ממניעים של שיפור הישגים והקניית כישורים.

מסקנות

נראה כי הורים מיישמים פרקטיקות שונות להשגת איזון בחיי הילדים וחשוב להם שהילדים יהיו אינדיבידואלים מאושרים בהווה לא פחות מאשר סיפורי הצלחה אקדמית בעתיד (Irwin & Elley, 2011).