מזון ככלי ליצירת קשר מטפל –מטופל

אוכל הוא מרכיב מרכזי בהוויה החברתית והמשפחתית . בתרבות האנושית הוא נתפס כיותר מאשר סיפוק צרכים פיסיים הכרחיים. הבישול והאכילה הם לעיתים מרכזיים בבניית נורמות חברתיות, תחושות של קרבה, תיווך ליחסים אינטימיים, או קירוב בין רחוקים. במרכז התהליך הטיפולי עומדת ההתקשרות אל המטופל. במשך הזמן, עם צבירת ניסיון, למדתי כי ההתקשרות היא המפתח להצלחת טיפול מכל סוג. על כן התמקדתי בחיפוש אחר דרכי טיפול, תיאוריות ואמצעים להעצמת איכות הטיפול. למדתי למשל, שעבור המטופל החוויה בתחילה מלחיצה, מעורבת ברגשות שונים, בהסתייגויות, אך גם עם הרבה תקווה. אני יוצא לקראתו, פותח את הדלת לרווחה, שואל לשלומו, ומזמין אותו באופן אישי. תוך כדי חיפושי אחר אמצעים מחזקי התקשרות בין בני אדם, זיהיתי את האוכל כאחד המרכיבים העוצמתיים. וכך הגעתי לספרה של פרופ` תלמה ליבל (2014)– "כוס הקפה שגרמה לי להתאהב". ליבל כתבה על ההשפעה הסמויה של החושים על הרגשות, על ההתנהגות ועל קבלת ההחלטות שלנו. לאוכל יש ריח, צבע, טעם, ניתן למישוש ומגע, והוא מעורר אסוציאציות, תשוקות, זיכרונות. הוא יכול להביא לפתיחות וחיבור.

כלי המחקר הוא הריאיון האישי החצי מובנה, סביב ניסיונם האישי עם מטופלים, כאשר האמצעי ליצירת קשר מטפל – מטופל היה האוכל, המשקה, הכיבוד. השאלות התייחסו לתהליכי הטיפול בהם האוכל, הטעמים והריחות משמשים או שימשו אמצעי לחיזוק הקשר הטיפולי והצלחת הטיפול. הריאיון התקיים באופן כזה שהמטפל ענה על השאלות, וגם פיתח שיחה חופשית והוסיף תובנות משלו.

מהממצאים שקיבלתי במחקר, השילוב של אוכל בטיפול אפשר התקשרות בין המטפלים והמטופלים. לפני השילוב, רמת ההתקשרות הייתה נמוכה, השילוב אפשר יצירת ברית טיפולית כזו שניתן להשיג את מטרותיה.

ההצלחות העולות מן הממצאים, מתמקדות בשלבי הטיפול השונים, ואינן מעידות על השתלבות המטופלים באופן בלתי תלוי בחיים הרגילים. גם הספרות המחקרית תומכת במסקנה זו. המבחן העיקרי עבור מחקר רחב יותר – הוא המעקב השיטתי אחר מטופלים תקופות שונות לאחר הטיפול. אפשר להניח, כי בעת הטיפול המוצלח, קיימת השפעה אישיותית של המטפל הנתפס כסמכותי. כשההתקשרות עוצמתית, עשוי להיות מצב בו המטופל מרגיש מחויבות אישית לזרום עם המטפל. מצב זה משתנה כאשר חל ריחוק או ניתוק בין השניים.