רקע: מבוגרים רבים הסובלים מלקות שמיעה בינונית- עמוקה אשר יכולת תפיסת והבנת הדיבור שלהם התדרדרה וכבר אינם מפיקים תועלת ממכשירי שמיעה, עשויים ליהנות משיקום שמיעתי על-ידי השתלה שבלולית. פחות מ 5% ממבוגרים אלה, אכן עוברים השתלה שבלולית. השאר ממשיכים במסלול חייהם המתסכל ללא שיקום מספק. על כן ישנו צורך במתן מידע מהימן וברור למועמדים אלו וייעול התהליך לקראת השתלה שבלולית.
מטרה: הגדרת קווים מנחים באשר לעיתוי הצורך בהפנייה של מבוגרים אלו להערכה פורמלית בשאלת התאמתם להשתלה שבלולית על-ידי קביעת הציון המינימאלי הצפוי במבחן תפיסת מילים חד הברתיות לאחר השתלה שבלולית בקבוצה כזו.
שיטה: בעבודה כלולים 20 מבוגרים מושתלים חד-צידית, אשר הוגדרו בטרם ההשתלה כמועמדים `פשוטים וברורים` (straightforward) להשתלה, ואשר עברו הערכה שמיעתית > 20 חודשים לאחר ההשתלה. בקרב משתתפים אלה נעשתה השוואה של ספי השמיעה והציון במבחן תפיסת מילים חד הברתיות בשקט וברעש לפני ואחרי ההשתלה.
תוצאות: ספי השמיעה לאחר ההשתלה בקרב כל המשתתפים היו טובים מ 40 דציבל (250-4000 הרץ) לאורך כל טווח התדירויות (ל- 95% היו ספים טובים מ 35 דציבל), בעוד שטרם ההשתלה, עם מכשיר שמיעה, היו הספים גרועים בהרבה. במבחן תפיסת מילים חד הברתיות בשקט, לאחר ההשתלה, ל- 90% מהמשתתפים היה ציון טוב מ 60%, בהשוואה ל 0-20% טרם ההשתלה, ובמבחן תפיסת מילים חד הברתיות ברעש ציוני כלל המשתתפים נעו בטווח שבין 15-60% (בהשוואה ל 0% טרם ההשתלה), כאשר למחציתם הציונים נעו בין 45-60%. בנוסף, נמצא שככל שהספים עם מכשיר שמיעה טרם ההשתלה היו גרועים יותר כך שביעות הרצון הייתה גבוה יותר לאחר ההשתלה.
מסקנות: יש לבצע במבוגרים הסובלים מלקות שמיעה בינונית- עמוקה אשר מתלוננים על קושי בהבנת דיבור `מבחן סקר` של מילים חד הברתיות מוקלטות. במידה וציוניהם נמוכים יש להפנותם למרכז השתלות להערכה פורמלית בשאלת התאמתם להשתלה שבלולית.