תינוקות לומדים להפעיל אפליקציה באמצעות קולם

במסגרת ההרצאה נדווח על תוצאות של ניסוי פיילוט, שנועד לבדוק האם תינוקות מסוגלים ללמוד את האסוציאציה שבין ההפקות הקוליות שלהם לבין תגובה חיצונית מאפליקציה המספקת חיזוק ויזואלי. השלב הבא במחקר יהיה בדיקה אם ניתן להשתמש בלמידה מסוג זה על מנת לעודד הפקות קוליות בקרב אוכלוסיות של תינוקות עם עיכוב שפתי.
על מנת לבדוק אם תינוקות אכן מסוגלים ללמוד את האסוציאציה בין ההפקות שלהם לבין תגובה פיסית חיצונית, בנינו אפליקציה לאייפד, BabblePlay. כאשר התינוק מפיק קול, האפליקציה מציגה לו בתגובה צורה צבעונית שזזה על המסך כל עוד ההפקה נמשכת, ונעלמת כאשר ההפקה מסתיימת. Rovee-Collier (1997) הראתה בסדרה של ניסויים שתינוקות יכולים ללמוד את האסוציאציה בין פעולה מוטורית שלהם (כמו בעיטה קצבית או הכאה קצבית בידיים) לבין תגובה חיצונית (מובייל מסתובב). בניסויים של רובי-קולייר ושותפיה היה מגע פיסי בין האיבר של הילד לבין חפץ חיצוני לו (חוט, ידית) שסיפק לילד אינפורמציה לגבי הקשר בין הפעולה שלו לבין התגובה החיצונית. בניסוי שלנו המידע היחיד לגבי האסוציאציה בין ההפקה הקולית לבין הצורה שעל המסך היה העובדה ששתי ההתרחשויות היו מסונכרנות, כלומר, הן התרחשו בעת ובעונה אחת. נשאלת השאלה אם די בכך בשביל שתינוקות ילמדו על קיום קשר בין שתי ההתרחשויות.
60 תינוקות בני 6 חודשים השתתפו בניסוי. 30 התינוקות בקבוצת הניסוי שיחקו 5 דקות בצעצועים משחק יחידני, בלי אינטראקציה ממבוגר. אחרי 5 דקות של משחק כזה, הם שיחקו עוד 5 דקות באפליקציית BabblePlay, כאשר נסיין מחזיק את האייפד כך שהמסך יפנה לתינוק. 30 התינוקות בקבוצת הביקורת גם כן שיחקו 5 דקות במשחק יחידני, ולאחר מכן הוצג להם באייפד "סרט" שנוצר על ידי הפקותיו של אחד התינוקות מקבוצת הניסוי. לכל תינוק מקבוצת הביקורת הותאם תינוק מקבוצת הניסוי. בכל צמד כזה, קיבל התינוק מקבוצת הביקורת את ה"סרט" שיצר התינוק מקבוצת הניסוי.
הרצנו מבחן ANOVA שבו השווינו את מספר ההפקות ב-2.5 הדקות הראשונות של השימוש באפליקציה מול מספר ההפקות ב-2.5 הדקות האחרונות. נמצאה אינטראקציה מובהקת (F(1, 29)=6.17, p =.019) בין הקבוצה שאליה השתייך התינוק לבין שלב השימוש: חצי ראשון או חצי שני. במבחן t-test שנערך בעקבות ה-ANOVA נמצא שהתינוקות בקבוצת הניסוי הגבירו את מספר ההפקות שלהם בין החצי הראשון לשני (t(29) = -5.529, p < .001), ואילו בקבוצת הביקורת לא היה שינוי שיטתי במספר ההפקות בין החצי הראשון לשני.
ההבדל בין הקבוצות מחזק את השערתנו שקבוצת הניסוי הגבירה את מספר ההפקות שלה על מנת ליצור עוד צורות על המסך, מה שמעיד על כך שילדי קבוצת הניסוי למדו שהצורות מופיעות בתגובה להפקות הקוליות שלהם.
בשלב זה אנחנו מתחילים לנסות לראות אם ילדים בעלי עיכוב בדיבור, לדוגמה ילדים בקבוצת סיכון לאוטיזם, או ילדים בעלי איחור התפתחותי אחר, יכולים ללמוד להשתמש באפליקציה, ואם כן, האם השימוש באפליקציה עשוי לשפר אצל ילדים אלה את ההפקה של צלילי שפה.