רקע:
גישה משמרת כליה לטיפול בממאירות אורותליאלית של דרכי-השתן העליונות (UTUC) באינדיקציות אלקטיביות היא חידוש של השנים האחרונות. מטרת המחקר להשוות בין התוצאות של הטיפול האנדוסקופי לכריתת כליה ושופכן רדיקלית (RNPU) כדי לספק מידע תומך החלטה לגבי הצלחת הטיפול המשמר ומחירו.
שיטות:
במחקר רטרוספקטיבי איתרנו מטופלים עם UTUC מדרגת ממאירות נמוכה שאובחנו בשנים 2000-2018. השווינו בין מטופלים שנבחרו לטיפול אנדוסקופי לבין אלו שבעת האבחנה הופנו ל-RNPU. ביצענו מבחני t ו-chi-square לתוצאות הניתוחיות וניתחנו שרידות לפי עקומות Kaplan-Meier.
תוצאות:
24 מטופלים טופלו אנדוסקופית (קבוצת URS) ו-33 הופנו ל-RNPU. לא היה הבדל מובהק במאפייני הקבוצות לרבות גורמי סיכון כלליים ואונקולוגיים, פרט לגודל גידול ממוצע של 13.1±4.9 מ"מ בקבוצת ה-URS ו-31.7±3.2 מ"מ ב-RNPU עם p=0.03.
במשך מעקב חציוני של 4 שנים, ב-4% מקבוצת URS ו-3% מקבוצת RNPU התפתחה מחלה גרורתית (p=1.0), ללא הבדל משמעותי סטטיסטית בשיעור התמותה (21%, p=1.0). בקבוצת ה-URS, ארבעה (17%) מהמטופלים עברו RNPU בשל התקדמות בנפח, בדרגת הגידול או היצרות שופכן.
קבוצת ה-URS עברו בממוצע 5.83 ניתוחים, 348 דקות בהרדמה ו-16 ימי אשפוז למטופל, לעומת 1.09 ניתוחים (p<0.05), עם 205 דקות הרדמה (p<0.05) ו-11.5 ימי אשפוז (p=0.075) בקבוצת RNPU. מספר הסיבוכים הפריאופרטיביים היה זהה (p=0.60).
ערך הקריאטנין החציוני היה 1.09 (IQR:0.87-1.42) בקבוצת ה-URS לעומת 1.34 (IQR:0.96-1.60) ב-RNPU אך ללא מובהקות סטטיסטית (p=0.28). שכיחות האירועים הקרדיו-ווסקולרים היתה זהה (p=1.0).
מסקנות:
למטופל הבוחר בגישה אנדוסקופית, בתקופת מעקב ממוצעת של 5.25 שנים, יש סיכוי של 83% לשמר כליה, ו-75% לשרוד ללא גרורות. לשם כך יצטרך לעבור בממוצע 1.1 אורטרוסקופיות לשנה. התוצאות האונקולוגיות דומות לאלו שבטיפול רדיקלי עם יתרון קטן ולא משמעותי סטטיסטית בתפקוד הכלייתי.